עבד רו-שין
39. דרכים שגויות
למעט חריגים בודדים, האנשים שרויים בטעות חסרת-גבול, שהיא הרת-גורל ביותר עבורם!
האל אינו נדרש לרדוף אחריהם ולהתחנן בפניהם שיאמינו בקיומו. אפילו משרתיו אינם נשלחים לשוב ולהזכיר, שאין לזונחו ולשוכחו. הלא יהיה הדבר מגוחך. תהיה זו הפחתת-ערכה והצרת-נשגבותה של האלוהות, לחשוב כך ולצפות לכך.
תפישה שגויה זו מזמנת נזקים חמורים. היא מוזנת על-ידי התנהגותם של רועי-רוח ישרי-דרך באמת, המנסים שוב-ושוב, כשהם מונעים מאהבה אמיתית לאל ולאדם, לשכנע את האנשים הנוטים אך ורק אחר הארצי, לסור מדרכיהם ולהביאם לחיק-הכנסיות.
ואולם כל-זה תורם אך-ורק להתעצמות היוהרה השולטת כבר ממילא באנשים, וגורמת להם לבסוף לשגות באשליה, שהם נקראו, ללא ספק, לפעול למען הטוב, ואף מוביל לתפישתם המיוחדת של רבים מכל אותם "מאמינים", המהווים דוגמה מפחידה, יותר מאשר מודל לחיקוי.
אלפים ועשרות-אלפים חשים בתוכם שביעות-רצון מסוימת, תחושת התעלות בידיעה שהם מאמינים באל, שומרים את מצוותיו בכל כובד-ראשם, ואינם גורמים במכוון רעה לזולתם.
באותה "התעלות" פנימית הם חשים תמורה מסוימת לטוב שעשו, תודתו של האל על כך שהם סוגדים לו, הם חשים עצמם קשורים לאל, בו הם מהרהרים לעתים במעין רטט של קדושה, המעורר או מותיר אחריו תחושת-ברכה שהם נהנים ממנה באושר.
אולם עדר-המאמינים הזה טועה בדרכו.
הם חיים באושר באשליה שיצרו בעצמם, כשהם מונים עצמם בלא-יודעין על אותם פרושים, המציעים את קורבנם הצנוע בתחושת-הודיה אמיתית אולם שגויה:
"אדוני, הריני מודה על שלא עשאתני כמוהם."
דבר זה לא נאמר, ואף לא נהגה במחשבה אמיתית, אולם "תחושת ההתעלות" הפנימית, שוב, אינה אלא תפילת-הודיה בלתי-מודעת, שגם הצלוב כבר הצביע עליה כשקרית.
"ההתעלות" הפנימית במקרים אלו, שוב אינה אלא התפרצותה של שביעות-הרצון העצמית שחוללה על ידי התפילה או המחשבות המבקשות אך-טוב.
אלו המכנים עצמם ענווים, בדרך-כלל הם רחוקים ביותר מלהיות ענווים באמת!
לעתים קרובות נדרש כיבוש-עצמי כדי לפנות אל מאמינים מסוג-זה.
אף-פעם ולעולם לא יוכלו להגיע בהתנהלות זו אל הקדושה, שהם מאמינים בטעות שכבר זכו בה! עליהם להיזהר, שלא יאבדו כליל את דרכם, ביוהרתם הרוחנית אותה הם מחשיבים כענווה.
רבים מאלו שעדיין אינם מאמינים כלל, ימצאו שקל להם יותר להיכנס אל ממלכת-האל, מאשר לכל אותם המונים ביוהרתם המתרברבת, שאינם מבקשים באמת בפשטות, אלא דורשים, בעקיפין, לעמוד בפני האל כדי שיעניק להם גמול על תפילותיהם ומילותיהם המתחסדות.
בקשותיהם הן דרישות, וכל מהותם צביעות.
הם יסולקו מעל-פניו כמוץ ברוח. הם יקבלו את שכרם, ללא-ספק, אולם יהיה זה שכר אחר מזה שהם מצפים לו.
הם כבר רוו דיים, על-פני-האדמה, במודעות לערכם העצמי.
תחושת הנוחות תיעלם בקרוב, עם הכניסה לעולם האת'רי, שבו יעלו תחושות פנימיות שלא שיערתם כלל את קיומם, בעוד התחושות הקודמות, שחוללו בעיקר על ידי המחשבה, יתפוגגו אל האין.
הציפייה הפנימית, השוקטת, מלאת-הענווה לכאורה, לדבר טוב יותר, למעשה אינה אלא תביעה, גם אם באה לידי ביטוי במלים יפות ובצורה אחרת.
ואולם כל תביעה היא חוצפה.
רק האל עצמו רשאי לדרוש!
גם הצלוב לא בא עם המסר שלו בבקשה אל האנשים, אלא באזהרה ודרישה.
הוא סיפק אמנם הבהרות לגבי האמת, אולם לא הניף גמול-מפתה אל מול עיניהם של שומעיו, שימריצם להיות טובים יותר.
הוא ציווה על המחפשים-באמת בשקט ובעוצמה: "לכו ועשו!"
האל בא בדרישה אל האנושות, לא בפיתוי ותחינה, לא בתלונה וקינה.
בשלווה יותיר מאחוריו עבור האופל את כל הנחשלים, אף את המהססים, כדי שאלו השואפים כלפי-מעלה שוב לא יהיו חשופים לפגיעתם, ועל-מנת שכל האחרים יוכלו לחוות את שסברו שהוא נכון, ויגיעו להכרה בטעותם!
הקראה משותפת של הפרקים, לפי סדר יציאתם, מתקיימת מדי יום א' בשעה 20:30 בקבוצת טלגרם ייעודית.
להצטרפות: https://t.me/hameser
את הספר המקורי, בשפה הגרמנית בגרסת PDF ניתן להוריד בקישור זה.
תרגום ועריכה - יולי רמון, 23.12.2023
Comentários