אחד מן המושגים הקשים ביותר לתפישה, כשמדברים על מטפיזיקה, הוא הממדים. אנשים מדברים כל הזמן על "העלאת תדר" כדי לעלות מממד רביעי לממד חמישי והלאה. רוב האנשים פשוט שולפים את המונחים ומשתמשים בהם יחד עם כל מיני מילים "ניו-אייג'יות" כדי לדבר על משהו שאין להם שום מושג ירוק מה הוא אומר, ועדיין להישמע מבינים.
אז מה זה באמת ממד שלישי, ממד רביעי, ממד חמישי?
הודות להוליווד ומכונת ההנדסה שפיתחה עבור המוח האנושי, אנו מתייחסים לעתים קרובות ל"ממדים" כאל מקום שאליו אנחנו הולכים, כאילו אנחנו צריכים להגיע מכאן לשם. ואנו מתייחסים גם לממדים רוחניים או מישורי קיום כאל "גבוהים" או "נמוכים" יותר.
למעשה, ממדים אינם "כאן" או "שם". הם כולם באותו מקום ותופסים את אותו המרחב. כל הממדים הם "כאן" ו"עכשיו". ועדיין, קשה להבין זאת כל עוד אנחנו חושבים על ממדים כעל "מקום". אז בואו נפסיק לחשוב ככה, ונתחיל להתייחס אליהם כאל "תפישה".
הקיום הפיזי שלנו מתרחש בממד השלישי. מה זה אומר בדיוק?
זה אומר מה שלמדנו בפיזיקה בבית הספר - ממדי המדידה של עצמים. באפשרותנו למדוד גובה, רוחב, ועומק. שלושה ממדים.
חלק טוענים שגם הזמן ניתן למדידה, ואם כן, אנחנו למעשה בממד הרביעי.
גובה, רוחב, עומק וזמן - כולם מונחי מדידה בלתי מוחשיים. אנו תופשים אותם באמצעות החושים והמוח. במובן זה, הממדים השלישי והרביעי הם לחלוטין ממדים הקשורים בתפישה בלבד. הממד השני (חזותי) ניתן למדידה באמצעות גובה (או אורך) ורוחב. שני ממדים. שני דברים שאנו מסוגלים לתפוש. שני הממדים הללו כלולים כבר בתוך התפישה הנוספת של עומק, בממד השלישי. לכן, ניתן בביטחון גמור לומר, שהממד השני כלול בתוך הממד השלישי. הממד הרביעי יוסיף למשוואה את הזמן והכבידה, וכך - הממד השלישי כלול בתוך הממד הרביעי - "גבולות הזמן והמרחב".
אז אנחנו מבינים שממדים הם לא מקום שאליו הולכים, אלא דברים שאנו תופשים.
הם כאן, מולנו. הושט היד וגע בם.
כעת חישבו על כל יתר הממדים שאליהם מתייחסים בסולם הרוחני, ולהיותם בלתי נראים. זאת משום שהם אינם נתפשים באמצעות חמשת החושים הרגילים שלנו. אבל מדוע?
ממדים אלו קיימים מחוץ לגבולות יכולת המדידה (מדידה אפשרית בממדים שני, שלישי, ורביעי), ומכיוון ש-5 החושים שלנו תוכנתו לפעול בסביבה של עצמים מוחשיים, שאנו מסוגלים למדוד אותם, ומוחנו התפתח כך שהוא מסוגל לנתח את אותם דברים מוחשיים, יש לנו קושי לתפוש או להבין דברים שנמצאים מעבר לגבולות של יכולת המדידה.
אילו סוגי דברים נמצאים מחוץ לגבולות המדידה? מחשבות. רגשות. רעיונות. מושגים. הבנה. ידיעה. התודעה עצמה. אנו יכולים לתפוש את קיומם, אולם אין באפשרותנו למדוד אותם בצורה מוחשית באמצעות הממדים הפיזיים שהזכרנו קודם לכן.
עוד דברים שנמצאים מחוץ ליכולת המדידה....נשמות! או, נכון יותר, נשמה (ביחיד). מקור. גם את זה איננו יכולים למדוד, למעט באמצעות החוש הששי המפורסם: האינטואיציה שלנו.
ממד מול דחיסות
לפעמים אנחנו שומעים גם התייחסות לממדים כאל "דרגות דחיסות". זאת, בהתייחס להיבטים הפיזיקליים של הממדים. אולם, פיזיקליות קיימת רק בממדים 1 עד 3 (משום שהזמן הוא הממד הרביעי והוא אינו פיזי, אולם עדיין ניתן למדידה על פי התקנים שקבענו). פיזיקליות זו נחשבת לדרגת דחיסות. הממדים 1-3 הם בעלי הרטט הנמוך ביותר, מה שהופך אותם לכבדים, או הדחוסים ביותר, מבחינה אנרגטית, עד לדרגה שבה התפתחה בהם פיזיקליות מוחשית. חומר.
מה זה רטט, לעזאזל?
בתיאוריית המיתרים, המונח רטט מתייחס למקצב הרטט של "המיתרים" מהם עשויים החלקיקים (פרוטונים, אלקטרונים, ניוטרונים, קווארקים, פוטונים...) שהם אבני הבניין של החומר (עצמים פיזיקליים) ושל הכוח (אור, כבידה וכד'). תוכלו לכנות אותם מארג המציאות. ככל שהרטט נמוך יותר, כך הוא יותר דחוס. ככל שהרטט גבוה יותר, כך הוא פחות דחוס. מים, קרח, ואדים, הם דרך טובה להמחיש זאת. ככל שמקצב הרטט של האטומים במים איטי יותר, כך המולקולות דחוסות יותר והמים הופכים מוצקים יותר, עד שהם מגיעים למצב של קרח. ככל שמקצב הרטט שלהם מהיר יותר, המולקולות מתפזרות ומאבדות דחיסות, עד שהמים כנוזל הופכים לאדים.
וכעת חשבו על האנרגיה המקיפה אותנו והמצויה בתוכנו באופן דומה.
ככל שהרטט נמוך/איטי יותר, כך המציאות שלנו דחוסה יותר. וככל שרטט זה יהיה גבוה/מהיר יותר, כך היא תהיה דחוסה פחות, עד ש..."פוף", היא תפסיק להיות נראית מבחינה חזותית. אין באפשרותנו לתפוש אותה כי היא רוטטת במקצב גבוה יותר מאיתנו, ואנו יכולים לתפוש רק מה שרוטט בתוך טווח התדרים הזהה לשלנו.
זו הסיבה שההתייחסות לממד השלישי היא כאל דחיסות שלישית, ונהוג לדבר על רטט במונחים של אנרגיה דחוסה יותר או פחות.
ממד חמישי ומעבר
הממד החמישי, כפי שאנו תופשים אותו בפרספקטיבה של ממד רביעי, מתקיים מעבר לתפישה הפיסיקלית. אין בו עצמים פיזיקליים מוחשיים הניתנים למדידה והוא מתקיים מעבר למרחב ולזמן המוכרים לנו. סדר קווי-כרונולוגי מהווה אף הוא צורה של מדידה, והוא אינו מתקיים מעבר לממד הרביעי, שבו אנו תופשים את מרוצת הזמן בכיוון אחד.
לא ניתן על כן לתייג אותו כ"ממד חמישי" משום שזה יהיה ניסיון למדוד משהו שאינו ניתן למדידה, וכאן יתחילו העיוותים בהבנתו האמיתית. לכן, כאשר אתם שומעים דיבורים על ממד חמישי, שישי, שביעי וכד', יש להבין כי זהו רק ניסיון לייצר הבנה באמצעות מושגים שהמוח שלנו תופש, ולא מדובר על המהות האמיתית של הדבר.
לכן, עדיף לדבר על תפישות, ולאו דווקא על ממדים, משום שזוהי בעצם המהות שלהם. היות ואין יכולת מדידה מעבר לתפישה של ממד רביעי, לא ניתן באמת לקבוע היכן מתחילה או מסתיימת התפישה הממדית של כל דבר שהוא מעבר לממד חמישי. לכן, ממדים אלו (או תפישות), שהם מעבר לממד הרביעי, אינם ניתנים להפרדה זה מזה. כפי ששמתם לב קודם, ממדים 2 ו-3 קיימים בתוך הממד הרביעי. כעת אתם יכולים לראות גם כיצד התפישות של ממד 4 קיים בתוך האחרות, לא כשכבות אלא כחדירה או חלחול מאחד לשני.
כאשר אנו "עולים" לממד חדש, איננו זזים מכאן למקום אחר, משום שעליכם לזכור - כל הממדים האחרים קיימים בתוך אותו מרחב. הכל קיים כאן, במרחב הזה, זו רק שאלה של "כמה מתוך המרחב הזה אני מסוגל לתפוש". אנו מרחיבים את התפישה של מה שכבר קיים, כך שתכלול יותר ממה שכבר קיים. ואנו יודעים גם שתפישה היא סוג מסוים של הבנה.
הדרך להגיע לממד חדש של תפישה, שהיא מעבר למוחשי ובר-מדידה, הוא להרחיב את ההבנה!
הבנה של מה?
הבנה שאתם חלק מכל מה שקיים. אנו מתייחסים ל"כל מה שקיים" גם כאל "האל", או "המקור" או "האני הגבוה". אנחנו התגשמות מוחשית של המקור, והמקור הוא כל מה שקיים, וזה, בתורו, הופך אותנו למה שאנחנו - האני האמיתי - שזה כל מה שקיים.
אבל... לחשוב על עצמי כעל כל מה שקיים זה אגו, לא?
קצת, טיפ-טיפה של מודעות בים רחב של תודעה. זה כמו שהציפורן הקטנה של האצבע לא תבין שהיא חלק מגוף שלם, או שתא בודד בגופנו ינסה לפעול ולחיות בצורה מנותקת מן הגוף ובחוסר מודעות לקיומו.
הרחבת ההבנה היא הרחבת המודעות להצבת ה"אני" תחילה - האני הנוכחי ואחריו האני האמיתי. המעבר מהתייחסות רק לעצמי כ"אגואיזם" לעבר תפישה של יותר ויותר "אני אמיתי" כחלק מגוף שלם, והרחבת תפישה זו כך שתכלול בהדרגה יותר ויותר מן הגוף הזה, בלי לאבד את ההבנה שאני חלק ממנו. לכם זה נראה כמו למידה והתנסות. לאני הגבוה שלכם, זהו רק תהליך החיבור מחדש של כל פיסות ה"אני" שה"אני האגואיסטי" לא היה מודע לקיומן. מין סוג של היזכרות, אם תרצו.
תהליך הרחבת המודעות לממדים חדשים של תפישה - ממד 5 ומעבר - הוא התהליך שאנו קוראים לו "עלייה". והדרך היחידה לאפשר תפישות והבנות חדשות היא להשיל מעלינו, או לפחות לצאת החוצה ולהתעלות מעל לתפישות הישנות, או אם תרצו "אמונות". ובאופן מבלבל למדי, כדי לאפשר תפישה של המרחב החיצוני, אנו חייבים להיכנס פנימה, אל המרחב הפנימי שלנו - אל הנפש, ולהתחיל את העבודה משם.
אם נצטט מספרה של דולורס קאנון, "היקום המפותל":
דולורס: האם יש מחסומים המונעים מאיתנו להגיע לדרגה (ממדית) מסוימת?
לקוח: מחשבותינו, פחדינו, אמונותינו, וכוונותינו.
זה, חברים. זהו בדיוק, המפתח ל"עלייה".
התפתחות אישית.
מחשבותיכם, אמונותיכם, וכוונותיכם - הם הכל.
השלת כל המחשבות והאמונות המגבילות היא זו שתאפשר למודעות שלנו להתרחב לעבר ממדים חדשים של תפישה - מחשבות ואמונות מגבילות על עצמכם, על הסובב אתכם, הם המחסום בדרך להתרחבות.
תשמעו ודאי אנשים שאומרים:
"אה...ערוץ זה וזה אמר שאנחנו לוקחים את הגוף שלנו איתנו לממד ה-5"! ברור, משום שאיננו הולכים לשום מקום. ואיננו עוזבים שום דבר מאחורינו. אנחנו רק מרחיבים את תודעתנו לתחום חדש של תפישה, הקיים כאן בפנים, יחד עם כל היתר. הסטה פשוטה של זווית הראיה שתאפשר לנו לראות ולהבין את העולם מנקודת מבט ובדרגה גבוהה יותר.
אז איך זה עובד עם השלת אמונות, שינוי מחשבות,
וחיים בצורה מכוונת יותר?
המונח הוא עבודת צל. (קראו עוד על עבודת צל )
אנו מתחילים בהתייחסות לטראומות אישיות שלנו, כדי שנוכל להפסיק ולהשליך אותן על העולם הסובב אותנו.
אנו מרפאים את הפצעים של נפשנו כדי שלא נצטרך יותר להשתמש באמונות המבוססות על פחדים לגבי עצמנו, ובתוך תהליך הריפוי העצמי, אנו מצליחים לחיות את חיינו יותר ממקום של מודעות וכוונה משולבות זו בזו, ופחות מתוך תגובה להתרחשויות.
כשאנו מגיעים למקום שבו אנו מפסיקים להיות תגובתיים, שם אנו יכולים להתחיל לשנות את מעשינו ואת האידיאולוגיות שלנו, וכאשר המעשים והאידיאולוגיות משתנים, גם העולם הסובב אותנו, ושאנו שותפים ביצירתו - משתנה.
נהניתם? החכמתם? נתרמתם? נשמח אם תתרמו בחזרה.
מאמר מקורי - אשלי (Ashley)
תרגום ועריכה - יולי רמון, 08.08.2021