עבודת הצל - חלק 1
עבודת הצל היא העבודה הרוחנית החשובה ביותר. בלעדיה אנו ממחזרים את חוויות החיים שלנו, הדפוסים שעל פיהם אנו פועלים נותרים נסתרים מאיתנו, ואין לנו ברירה אלא ליפול קרבן לעולם סביבנו בלי להבין אותו, או את עצמנו, בצורה מעמיקה ואינטימית.
מהו הצל?
הצל הוא האופי המרוכב של כל מה שאיננו מודעים לו בתוך עצמנו. הוא גם כל הצרכים, התשוקות, והחלקים בעצמנו שאנו דוחים, מדחיקים, מתביישים בהם או פוחדים מהם. הוא יכול גם לכלול את אותם חלקים בעצמנו שאיננו רוצים להכיר בקיומם, או שפשוט איננו יודעים כיצד לשלב אותם בחיינו.
חשוב לדעת - לצל יש גם היבטים חיוניים וחיוביים - ואף הם חבויים בתוכנו. לא כל מהותו של הצל היא שלילית. למעשה, הוא כולל מאגרים רבי עוצמה של כוח החיים היוצר שלנו - שרק ממתין לנו, שנגלה את קיומו ונעביר אותו אל קדמת הבמה. אנו מקרינים איכויות חיוביות בדיוק באותה מידה כמו שאנו עושים זאת עם האיכויות הפחות רצויות שלנו. בעשותנו כך, הצל מאחסן את ההיבטים הללו של העצמי, עד שנבקש להפגין את קיומם ונכיר בהם.
התוודעות לכל היקפם של חיינו, הפצעים הנפשיים, הרגשות, המניעים, הצרכים החבויים, הדימויים הטיפוסיים השולטים בנו, הטראומות הקבורות עמוק בתוכנו, הגישות והדפוסים השליליים אינה דבר קל. יש סיבה לכך שהמינוח האלכימי הוא "העבודה הגדולה" - נדרשים מאמץ רב, כוח רצון, מוכנות ויושרה פנימית. זוהי באמת עבודה גדולה, וקשה. זהו מאמץ הנמשך לכל אורך חיינו, וניתן להתגבר עליו רק באמצעות עבודת צל מאומצת לא פחות.
כדי להתחיל בהפיכת התת-מודע למודע, אנו יכולים לנקוט בשיטה עקיפה, ולהפנות את שימת ליבנו אל מנגנון ההגנה שבו אנו משתמשים כדי להגן על עצמנו מפני הצל. מרגע שנהיה מודעים לדרכים בהן אנו חוסמים מעצמנו את ההגעה אל מודעות עצמית, כבר התנענו את התהליך והתחלנו לפרק את נתיבי הבריחה - זאת בתנאי שאנו אכן מעוניינים לעשות זאת.
חסמים בביצוע עבודת הצל
הכחשה -
הכחשה היא מנגנון ההגנה הנפוץ ביותר בשימוש. היא כל כך קלישאה, שאני אישית אוהבת לשים אותה בשוליים, ולהציגה כרוצח השקט של התפתחות רוחנית, אולם לרוע המזל זוהי עדיין אותה ההכחשה המוכרת והישנה, שגדלה וצמחה בביצות הנפש שלנו, המככבת בראש הטבלה.
זה פשוט - הכי פשוט. כל מה שצריך לעשות הוא להכחיש. קשה לעמוד בפני הפיתוי לעשות זאת.
הקרנה -
כאן אנו מעניקים בלא ידיעתנו איכויות, מאפיינים והתנהגות שלנו, למישהו אחר (כמו מקרן סרטים) ואחר כך צופים בעצמנו במסך עליו מוקרן הסרט של חייהם, בלי להבין שאנו צופים בעצם בעצמנו. נשמע מטורף, נכון? זהו גם מנגנון ההגנה שלדעתי ניתן להפכו למכשיר המשמש לטובתנו, אם נצליח להיות מודעים לקיומו ולהגיע לכנות מלאה עם עצמנו כשאנו מבצעים את ההקרנה - אז נוכל ליצור פתח להתבוננות בהירה יותר בעצמנו וללמוד את האחר כדי להכיר טוב יותר את עצמנו.
עקב טבעו החמקמק של הצל, קשה מאד להגיע עמו לתקשורת ישירה. לכן, שימוש בשיטות עקיפות יכול להיות לעזר רב.הן מספקות לנו הזדמנות לראות היבטים בעצמנו שלא יכולנו לראותם בלעדיהן בדרך כלל.
לאחר שאנו הופכים מודעים לכך שאנו מבצעים הקרנה, אנו יכולים לרשום לעצמנו את התובנות אליהן הגענו, שכן הן מהותיות להבנת היחסים שלנו עם עצמנו.
הטייה -
הטייה היא עוד טקטיקה נפוצה ביותר, העלולה למנוע מאור התודעה להגיע אל המודעות שלנו. כאן אנו מכבים את הדאגות, הביקורת, או כל נושא המופנה לעברנו על ידי אחר, ובמקום זה אנו מתמקדים אך ורק באדם האחר.
תירוצים -
שימוש בתירוצים כאמצעי להמשיך בהתנהגותנו חסרת המודעות גורם נזק עצום להתפתחותנו האישית. תירוצים משמרים אותנו בדפוסים הרגילים, אולם המכשול האמיתי שהם מציבים הוא תקפותם.
לרבים מאיתנו יש סיבות תקפות ואמיתיות לכך שאיננו הופכים בעלי מודעות-עצמית רבה יותר. טראומות עבר, מתח כרוני, מחלה מחלישה, סדר יום עמוס, אפילו ענינים כספיים יכולים לשמש אותנו כתירוץ שיסיט אותנו מהתמקדות בהיבטים הבלתי-מודעים.
צידוק הוא התמקמות שאנו מבצעים בצורה בלתי מודעת, כדרך להגן על עצמנו מבחינה עצמית. זהו אחד האמצעים החבויים ביותר לנקיטת הגנות.
התעלמות -
עבודת הצל היא פעילות מאתגרת ביותר והתעלמות ממנה יכולה להופיע בכל צורה ובכל דרך.זו יכולה להיות התעלמות מתחושת חוסר-נוחות, התעלמות מהקרנה-עצמית, התעלמות מלקיחת אחריות לפעולותינו, או מהפנמת לקחים וכד'.
אנו יצורים האוהבים נוחות, ואף יותר מכך - אנו אוהבים את המוכר והידוע. נוכל למצוא הסחות דעת בכל מקום וההתמודדות עם המציאות הקשה באמצעות התעלמות, היא דבר ממכר.
הזדהות עם היבטים קורבניים בצל שלנו, כדי להגן על עצמנו מפני השכבות העמוקות יותר שלו -
האם לא היה יפה הרבה יותר אם הצל שלנו היה מורכב אך ורק מבתולות חסרות-אונים ואבירים לבנים? המקבילה האסתטית בציור היא קשת שבה קיימים רק שני צבעים - צהוב וירוק. לרוע המזל, הצל שלנו כולל הרבה יותר גוונים מאלו שאנו רואים בעין בלתי-מזוינת.
אין ספק שפחות מסוכן עבורנו לטעון לבעלות רק על ההיבטים הנוחים יותר בצל שלנו; אלו שאנו יכולים לבנות סביבם סיפורים אישיים, ולאו דווקא להודות בהיבטים הנוחים פחות.
דוגמה טובה לכך יכולה להיות כאשר אנו מזהים עצמנו כאביר לבן ואמפתי - כל תפקיד שבו אנו מנסים להציל אחרים רק כדי שניתן יהיה לנצל אותנו.
זהו מקום טוב להתחיל בו כשאנו ניגשים לעבודת הצל, משום שהיבטים אלו הם קלים יותר לזיהוי והזדהות.
אולם, אנו יכולים להסתובב בצורה בלתי-מודעת, ולהשתמש באותן איכויות בדיוק לשם הגנה מפני לקיח אחריות, או הכרה בצדדים העריצים, הקטנוניים, הכפולים, הסדיסטיים, המניפולטיביים, הנקמנים או הסחטנים שבנו.
מנגנון הגנה זה, כאן ועכשיו, הוא נקודת המפנה.
אם נרשה לו להיכנס, זה המקום שבו נתחיל ללכת באש, משום שיש חלקים שאנו חייבים לשפוך עליהם אור כדי שנוכל להתחיל לעבוד עמם בצורה מודעת, וגם אם חלקית בלבד.
היבט זה חשוב כל-כך, עד שדרושה לו מנטרה משל עצמו: "אני שלם בתוך עצמי".
מצבים רגשיים המגינים עלינו מן הצל של עצמנו: גאווה, זעם, עצב, פחד, בושה, כל מצב רגשי שאנו מכירים יכול להפוך לדרך שבאמצעותה אנו חוסמים עצמנו מן ההיבטים של הצל.
דבר זה מאתגר במיוחד משום שלא מדובר במנטליות "ברירת מחדל" בלבד. קיימות גם תגובות פיזיולוגיות וביולוגיות ממשיות, המופעלות כאשר אנו הופכים מודעים לכך, והן המסייעות לנו לנווט טוב יותר במצבים אלו, במקום לברוח באופן מיידי למצב של הינעלות או כניעה לדפוסים המכניים שלנו.
ומה אם יכולנו להרשות לעצמנו לחוש את כל מה שמבעבע מתוכנו החוצה, בלי שנאפשר לתחושות להשתלט על יכולתנו להרחיב את התודעה? זה כמו לגלוש בהילוך אחורי.
מצבים רגשיים אלו אינם האויב, הם חלק מן החוויה הארצית התלת-ממדית. הם מנגנוני המשוב וההדרכה שלנו, הם מחזיקים בחובם חוכמה ומשדרים לנו מידע חיוני. הם יכולים גם לשמש כהגנה ולאפשר ריפוי-עצמי. למשל - כעס הוא הכבשה השחורה של הרוחניות. אנו מסתייגים ממנו עד כדי כך, שאפילו הפחד נראה לנו מקובל יותר, מאשר להודות שאנו כועסים, שלא לדבר על להביע כעס זה בצורה חיצונית. אין שום דרך להאיר זאת באור מיטיב, אולם ניתן אולי לכנות זאת, בצורה נוחה יותר כ"התמרמרות צדקנית".
ועדיין אם נוכל להשתחרר לרגע, מצב של כעס, יכול להפוך לטקס חניכה כאשר אנו עולים בטווח הרגשות של התודעה, בייחוד אם בילינו את רוב חיינו בתחום האנרגטי של בושה או פחד.
שני המצבים הללו הם פחות מעצימים מאשר כעס.כעס הוא גם התגובה המתאימה וההכרחית להפרות ופעולות מזיקות שחווינו - הן כאדם פרטי והן במישור הקולקטיבי. שיפוטיות סביב ביטוי הכעס יכולה לעצור את ביטויו ולהגביל אותנו מעיבוד מודע שלו.
הבעיה מתרחשת כאשר מצבים רגשיים אלו מתחילים לפעול כמגינים ומונעים מאיתנו לראות מה נותר עדיין בתוכנו, ברמת התת-מודע.למשל - גאווה עלולה להפוך לבעלת תפקיד כה דחוס, שהיא תחסום לחלוטין מצבי תודעה גבוהים יותר מכניסה לתחום שבו נוכל כלל לזהותם. אנו עשויים לבנות זהות שלמה סביב מצב רגשי כלשהו, אם לא נאפשר לו להאיר את מה שנותר חבוי מעינינו.
מנגנונים אלו אינם שחור או לבן; הם אינם מידה אחת המתאימה לכל הגישות, ואף אינם ניתנים לפתרון מסוג "חיפשת - מצאת".
כיצד נוכל לדעת את ההבדל בין הקרנה שאנו מבצעים ובין זיהוי פשוט וברור של התנהגות אצל אדם אחר?
או, כיצד נדע אם דעתנו הוסחה לרגע או שמישהו מנסה באמת לגרום לנו לתחושת ערפול חושים?
רק אימון והתמדה יכולים לעזור כאן. ולכן קוראים לזה "העבודה הגדולה".
אם אתם כנים בכוונותיכם, אין דבר שיוכל לעצור אתכם. אם אינכם כנים בכוונותיכם, אין דבר שיוכל לעזור לכם.
נהניתם? החכמתם? נתרמתם? נשמח אם תתרמו בחזרה.
מאת שרה אלחלדי - האלכמיסט | 18 באוקטובר 2019
תרגום ועריכה - יולי רמון | 27 דצמבר 2022 © 2019 Sarah Elkhaldy