מסה מאת: פרדריק מאן
Copyright 1997 Terra Libra Holdings ALL RIGHTS RESERVED
אל העקרונות הבאים של הסמנטיקה הכללית (עם פרשנות והרחבות אישיות שלי) אני מתייחס כאל הרלוונטיות ביותר לנושא השיח המשעבד. למלים אין משמעויות; לאנשים יש משמעויות. אנשים רבים סובלים מן האשליה הבלשנית הבסיסית ש"למלים יש משמעויות".
אם למילה יש משמעות, היכן תמצאו אותה?
האם ניתן למצוא אותה בצליל כאשר אתם אומרים אותה?
האם ניתן למצוא אותה בדיו כשאתם כותבים אותה?
האם ניתן למצוא אותה במילון, או שהמילון מכיל רק מילים?
מה מאפיין או מייחד את המשמעות וכיצד ניתן לזהות אותה?
שיקלו את האפשרות הבאה: המשמעות מתגוררת במוחכם בלבד; האדם הוא היוצר, מתחזק ומעדכן את המשמעויות; משמעויות עשויות מ"דפוסים עצביים של הוראות וקישורים";
"דפוס עצבי של הוראות וקישורים" ניתן להשוות לתכנת מחשב האומרת למשתמש, בעיקרון, כיצד להשתמש במילה מסוימת;
כדי שאדם יוכל להשתמש במילה באופן המאפשר לו לחשוב ולתקשר בעזרתה בצורה יעילה, יש צורך בתוכנת מוח מורכבת הרבה יותר מאשר "תקציר ההוראות למשתמש" המופיע בצורת מילון; אפילו אם נטען ש"תקציר ההוראות למשתמש" מהווה את משמעות המילה, האדם לא יוכל להשתמש באותה מילה ביעילות בלי לשלב לפחות את המשמעויות של כל המילים הנמצאות ב"תקציר ההוראות למשתמש".
כדי להשתמש במילה בצורה יעילה, "תקציר ההוראות למשתמש" חייב להיות "מועשר" פי אלף, ואולי אף פי מיליון מחזורי העשרה.
פעולה המבוססת על כך שאתם עצמכם יוצרים את כל המשמעויות ב"עולמכם" מגדילה במידה רבה את השליטה על התהליכים המנטליים שלכם, ומאפשרת לכם לחשוב, לתקשר ולפעול בצורה יעילה בהרבה.
במוחי מאוחסנת תמונה כוללנית התואמת את המילה "כסא", או תבנית כלשהי של מגוון עצמים היכולים לענות על ההגדרה של "כסא". אלו מהווים חלק מן המשמעות שאני מעניק למילה "כסא". יש לי גם קישורים לדפוסים וזיכרונות אחרים שאותם אני מקשר למילה "כסא".
כל התרכובת הזו מהווה את המשמעות שלי למילה "כסא" - משמעות שהיא בלעדית לי ונרחבת ומורכבת בהרבה מכל "משמעות" שנמצא במילון - ועדיין היא דומה למשמעויות שאחרים מעניקים למילה "כסא". המשמעות שלי (תוכנת-המוח) לשימוש במילה "כסא" כוללת מודול המאפשר לי לקבוע, כאשר אחרים עושים בה שימוש, האם הם משתמשים בה באופן דומה לזה שלי או לא ("משמעות" שלא ניתן למצוא במילון).
אנו מסוגלים לתקשר משום שכאשר אני אומר "כסא", (ועלינו להניח זאת), זה ממריץ אותך או מאתגר אותך לחפש במוח שלך משמעות דומה לזו שלי. דרך התבוננות בתגובות לתקשורת שהתקיימה, אנו מפענחים אם אנו מתכוונים לאותו עצם כשאנו אומרים "כסא".
חשוב לדעת שאנו יוצרים, מתחזקים ומעדכנים באופן פרטני את המשמעויות האישיות שלנו. לאורך הזמן אנו מסוגלים לשפר את יכולתנו להשתמש בכל מילה שהיא בצורה יעילה יותר. אנו יכולים ללמוד הרבה יותר על כל מילה נתונה מאשר ההגדרות גרידא הרשומות לגביה במילון.
למשל, אני משתמש בגרסה של אנגלית הקרויה E-Prime כדי לכתוב את חלק הדוח הזה הנוגע לסמנטיקה כללית. E-Prime אינו מכיל את הפועל "להיות" או איזו מן הווריאציות שלו; למעט זה, E-Prime הוא תמונת מראה של האנגלית הסטנדרטית. (בהמשך תוכלו למצוא את הסיבות לכתיבה באופן זה).
עוד תמצאו בהמשך, שהמשמעות שאני נותן ל"להיות" על שלל צורותיה, שונה ביותר מכל "משמעות" שתוכלו למצוא במילון רגיל.
כעת, מה אם המשמעויות שלנו הן היצירות החשובות ביותר שיצרנו אי-פעם?
אם כן, עד כמה אנו מתעלמים מן היצירות החשובות ביותר שלנו?
האם באפשרותנו ליצור דבר-מה פיזי, בלי ליצור אותו תחילה בתוכנו באופן שיכלול משמעות?
אם נתעלם באופן יחסי מיצירת המשמעויות שלנו, כיצד נוכל להשפיע על המודעות של יצירותינו הפיזיות וכמה שליטה יש באמת בידינו?
כמה אחריות נוכל להפגין?
אם נקצה את יצירת המשמעויות שלנו לסוכנויות שהן חיצוניות לנו ("למלים יש משמעות"), האם איננו מוותרים על בעלות בחלק החשוב ביותר של עצמנו?
האם אנו מבצעים את רוב "עיבוד המשמעות" של עצמנו בצורה בלתי-מודעת, פחות או יותר?
המפה שונה מן השטח.
המילה שונה מן הדבר.
במוחנו אנו יוצרים מפות ודגמים שונים של אופן הפעולה של העולם, כפי שאנו חושבים שהוא מתרחש. המושגים והמילים שלנו (רעיונות בסיסיים) מהווים מפה או דגם המייצג או משקף (כך אנו מקווים) היבטים של העולם. הדגמים והמפות שלנו יכולים להיות שימושים במידה זו או אחרת, בהתבסס על התוצאות שהפקנו תוך שימוש בהם.
הדגמים והמפות שלנו - כולל המלים - אינם יכולים לעולם להיות רק בקירוב לעולם האמיתי או לתופעה המעשית שאנו מבקשים לייצגה באמצעותם. הדגמים, המפות והמלים (סמלים) מהווים הפשטה בלתי מלאה - דחוסה, מפושטת ומקורבת בלבד.
בסופו של דבר, השטח האמיתי מנצח את התיאור המילולי. בסופו של דבר, המילה אינה מסוגלת לתאר את הדבר.
העולם (שטח) הוא בעל צורה או טבע משלו.
התיאור שלנו (מפה) כולל לכל היותר פרטים בלתי מלאים.
ומכאן אנו מגיעים לעולם הפתגמים של הסמנטיקה הכללית (שהומרה לתוך E-Prime):
"כל תיאור שתיתן לדבר כלשהו, לעולם יהיה שונה מן הדבר עצמו!"
המילה שונה מן הדבר שהיא מנסה לתאר, לשקף או לייצג.
תכנות נוירו-לינגוויסטי (NLP) מתאר שלושה אופנים שונים שבהם הדגמים או המפות שלנו שונים מן השטח:
מחיקה - אנו משתמשים לכל היותר במפות חלקיות; הן מסוגלות רק לעתים רחוקות (אם בכלל) לכלול את כל פרטי השטח.
עיוות - המפות שלנו כוללות לעתים קרובות חוסר דיוקים קטנים ואף גדולים; אדם אחד "רואה" מכונית אדומה עם שני אנשים, אחר "רואה" מכונית חומה עם שלושה אנשים; שחקן טניס אחד "רואה" את הכדור כ"פנים", השחקן הנגדי "רואה" אותו כ"חוץ".
הכללה - לעתים קרובות יש בידינו מפה כללית אחת המייצגת חלקים שונים של השטח. למשל, מפת ה"פרה" הכללית שלי עשויה לייצג את כל הפרות באופן כללי. אם מישהו שואל אותי מאיזה גזע הפרה שראיתי, ג'רסי, גרנסי, הרפורד...וכד'? אני עונה - "למי אכפת! כל הפרות נראות לי אותו הדבר!"
דרך רביעית שבה עשויות המפות שלנו להיות שונות מן השטח, שכבר נגענו בה בקצרה: תוספת או הזיה. אנו "רואים" ומכניסים לתוך המפה שלנו מה שאינו קיים בשטח. אנו "רואים" "קבוצת כוכבים" במקום בו קיימים רק כוכבים בודדים ונפרדים. המפה שלנו כוללת יותר ממה שניתן למצוא בשטח - תוספת או הזיה.
כאשר המדענים ניסו למצוא חומר שיתאים לאופן בו הם הבינו את המילה "חום", הם ניסו להוסיף לשטח "חומר" צפוי, שלא יכלו למצוא לעולם.
כמובן שבסופו של דבר גילו המדענים את טעותם כי הם דרשו ראייה פיזית שלא יכלו למצוא לעולם.
התגברות האמצעים על המטרות
עד כמה שידוע לי (כשירות הסמנטיקה הכללית), הנס וייהינגר (Hans Vaihinger) הזכיר לראשונה עיקרון זה בספרו "הפילוסופיה של כאילו" (The Philosophy of As If). הוא טען שהאמצעים שלנו נוטים להפוך חשובים יותר מן המטרות.
למשל, אנו רוצים להיות מאושרים.
אנו סבורים שאם נרוויח הרבה כסף נהיה מאושרים.
הכסף הופך אמצעי להשגת המטרה "אושר".
רבים מאיתנו עוברים כעת להתמקד ב"לעשות כסף" (אמצעי), עד כדי כך שאנו מאבדים קשר עם "להיות מאושר" (המטרה).
הכסף הופך חשוב יותר מהאושר; האמצעי גבר על המטרה.
בסמנטיקה כללית ניתן לנסח היבט ספציפי הנובע מן ההכללה דלעיל, כדלקמן: התגברות המפה על השטח; או - התייחסות למפה כאל חשובה יותר מאשר השטח. הפיכת המילה לחשובה יותר מן הדבר אותו היא מייצגת.
קורציבסקי כינה זאת "הערכה מופנמת (Intensional) - "העובדות" בסוף."
אם נעלה את חשיבותן של המלים אל מעבר לחוויה של היקום, אנו מעריכים אותן באופן מופנם. הוא מכנה כיוון זה "בלתי שפוי" משום שההזיה הבלשנית עשויה להעמיד בסכנה את הצלחתנו, או אפילו את הישרדותנו. למשל - אם אנו מאמינים שניתן להשיג בריאות טובה באמירה "אני קובע שמה שאני אוכל טוב עבורי", וממשיך במנהגי אכילה בלתי בריאים, אנו מתנהגים באופן מופנם, או באופן בלתי שפוי.
קורציבסקי טוען שהצבת המלים מעל לעובדות גורמת לסבל אנושי רב, משום שהיא מובילה להערכה ולהתנהגות בלתי שפויה וגורמת לתפקוד לקוי. כדי להגיע להתנהגויות שפויות יותר, עלינו להתייחס קודם כל לחוויה.
קורציבסקי כינה זאת "הערכה מוחצנת (שקופה) (extensional) - "העובדות" ראשונות."
המונח מוחצן (שקוף) מתייחס להצבת החוויה מעל לשפה. כאשר אנו מתבוננים, חשים, ורק לאחר מכן מתארים, אנו מעריכים את מה שהוא מחוצה לנו. קורציבסקי התייחס לכך כאל דרך שפויה להעריך את המתרחש בעולם. להתבונן, להסתכל, לגעת, לחוש, לטעום, לדגום וכד', ורק לאחר מכן לתאר.
כעת, אם נתבונן שוב בשני השבטים שלנו, נמצא ששבט א' (השפויים) פועלים מתוך הערכה מוחצנת, בעוד שבט ב' (הבלתי שפויים) פועלים מתוך הערכה מופנמת.
כדאי יהיה לקרוא שוב את סיפור שני השבטים (חלק 2) כדי להבין טוב יותר את ההבדלים בין מוחצן (Extensional) / מופנם (intensional).
המדענים שחיפשו חומר התואם את המילה "חום", העריכו אותה בצורה מופנמת. הם החלו בתיאור "חום" ואחר כך חיפשו בשטח - לשווא - את "העובדה" המתאימה ל"חום".
אנו חווים את העולם לפחות בשתי דרכים בסיסיות:
דרך החושים;
דרך השפה.
אנו חווים את העולם דרך החושים בצורה הישירה ביותר שמתאפשרת. לכך נקרא "חוויה מוחצנת" - הנוטה כלפי שפיות גבוהה יותר.
כאשר אנו חווים את העולם דרך תיווכה של השפה, בצורה בלתי ישירה, נכנה זאת "חוויה מופנמת" - שהיא פחות שפויה.
שיוך חומרי
"המין האנושי בכל הגילאים, תמיד בעל נטייה חזקה להסיק, שלכל שם, חייבת להתקיים ישות נפרדת וניתנת לאבחנה, השייכת לשם זה; וכל רעיון מורכב שהמוח יצר עבור עצמו תוך פעולה על גבי תפישותיהם של דברים פרטניים, חייב במציאות אובייקטיבית חיצונית התואמת אותו".
(נכתב בשיטת ה-E Prime)
- ג'. ס. מיל, "שיטת הלוגיקה" (J.S. Mill, "A System of Logic")
"המדינה הפשיסטית בעלת תודעה משל עצמה, ורצון משל עצמה, ועל גביהם נבנתה המדינה "האתית"."
- מוסוליני על דוקטרינת הפשיזם
(נכתב בשיטת ה-E Prime)
השיוך החומרי מתייחס בעיקרון לתפישת המילה כדבר, או התייחסות לרעיון תפישתי כאל קיום ממשי או כאל דבר קונקרטי.
השיוך החומרי דומה בקירוב להחפצה - התייחסות לרעיון מופשט כאל דבר חומרי.
בספרו "הנחמות שבחוסר ההיגיון:
מחקר על המניעים שמאחורי חשיבה בלתי-רציונלית"
(The Comforts of Unreason: A Study of the Motives behind Irrational Thought),
רופרט קריישו-וויליאמס (Rupert Crayshaw-Williams) מבצע שיוך חומרי למושגים מופשטים כגון "אנגליה", "גרמניה", "ארץ", ו"אומה".
הוא משתמש בביטויים "הפשטה קולקטיבית" ו"נוחות בלשנית ריקה".
מיל (ראה לעיל) מתאר שיוך חומרי או החפצה.
מוסוליני משלב החפצה והאנשה על ידי טיפול בשיוך החומרי "מדינה פשיסטית" שלו (נוחות בלשנית ריקה) כבישות אנושית בעלת תודעה ורצון.
המפה של מוסוליני מכילה יותר ממה שניתן למצוא במציאות או בשטח אותו היא מתיימרת לייצג - תוספת, ובמקרה של מוסוליני, הזיה קיצונית - "ראיית" מה שלא ניתן למצוא.
השיוך החומרי מייצג מקרה קיצוני של האדרת מפה ללא שטח - מילה שאין מאחוריה דבר או סימוכין שניתן להבחין בהם - כמו למשל במקרה של המילה "ממשלה".
זאת כדי להמשיך משם הלאה ולהקצות לאותה "ממשלה" לכאורה, רצון וכוחות מאגיים ("מטרת הממשלה היא לפעול עבור האנשים שאינם יכולים לפעול עבור עצמם", - אברהם לינקולן), הקצאה המשקפת האנשה - ואפילו האלהה.
השיוך החומרי מייצג הערכה מכוונת באופן קיצוני - תיאור ריק, כזה שאם תתבוננו, תגעו, תחושו, תטעמו, תדגמו וכד', לא תוכלו למצוא לו כל ייחוס.
וונגוט אמר למעשה, "ממשלה מייצגת גראנפאלון".
אמירתו של בנטהאם, "הביטו באות, ותמצאו שטויות - הביטו מעבר לאות, ולא תמצאו דבר" יכולה להיות ישימה כאן.
לניתוח פילוסופי של "ממשלה" (או "מדינה") כאביזר נוחות בלשני ריק,
רוב מילות השיח המשעבד הפוליטי מהוות דוגמה לשיוך חומרי והערכה מכוונת - מלים תחילה, "עובדות" בסוף; או "זיוף על פני עובדות"; מלים ללא דבר המיוחס להן; גראנפאלונים.
"חום" - שוב - מייצג דוגמה קלאסית לשיוך חומרי.
משום שמדענים החזיקו ברעיון המופשט של "חום", הם הניחו שאם יחפשו מספיק זמן, יימצאו בסוף את החומר המתאים למפה שלהם.
שורשיהם של השיוך החומרי, ההחפצה, ההאנשה, ההאלהה, וההערכה המכוונת, עשויים להיות נטועים בצורות הפרימיטיביות יותר של התופעה שהאנתרופולוג לוסיין לוי-ברוהל (Lucien Levi-Bruhl), בספרו "כיצד חושבים הילידים" (How natives think), כינה בשם "השתתפות מיסטית".
השתתפות מיסטית יכולה לכלול אלמנטים שונים:
האמונה שעצמים או חיות הם בעלי כוחות מאגיים.
האמונה שעצם (הנחשב לעתים למקודש) כולל חלק מהעצמי והוא בעל כוחות מאגיים. (ילידים אוסטרליים אחדים החזיקו "קורינגס" - חתיכת עץ או אבן - שאותה שפשפו כשהיו חולים, כדי לנסות ולרפא את עצמם).
האמונה שהאדם לא יצר את המשמעות; התכחשות למשמעות והקרנתה על משהו חיצוני.
הקרנה בלתי מודעת של סוגי כוח שונים אל הסביבה.
היעדר זהות אישית והיגיון כאשר נמצאים בתוך קהל (כפי שתואר על ידי גוסטב לה-בון (Gustav Le-Bon) ב"הקהל" (The Crowd).
הקנאים הקיצוניים לספורט, המדברים על הקבוצה שהם אוהדים כ"אנחנו".
ה"פטריוט" המתייחס ל"אומה" שלו לכאורה כ"אנחנו".
ה"אזרח" המתייחס ל"צבא" של "המדינה" שלו לכאורה כ"אנחנו".
היעדר עצמאות פסיכולוגית, רגשית ואינטלקטואלית.
תחושת אובדן ללא אישורם של אחרים.
הזדהות עצמית עם חפצים כגון מכוניות ובתים.
הזדהות עצמית עם קריירה או חברה.
המוכנות להרוג או להיהרג עבור "מטרות" ו"סיבות" שלא ניתן לראותן או להוכיחן.
הדרישה ש"החברה" תספק לנו את כל צרכינו.
האמונה שמלים מסוימות הן בעלות כוחות מאגיים.
האשמה של אחרים בגרימת הרגשות שאתם חשים.
פטריוטיזם, "שבועות אמונים", "המנונים", "דגלים לאומיים" וכדומה.
אמונות דתיות, טקסים, ומנהגים.
סגידה והערצה מכל סוג, וכד'.
שימו לב להתאמה ולחפיפה שבין המרכיבים דלעיל ובין מנטליות העבד שתוארה קודם לכן. שימו לב גם היכן מתרחשים שם למעלה (1) מחיקה; (2) עיוות; (3) הכללה; ו (4) הוספה והזיה.
[ספרה של מ. אסתר הארדינג "ה'אני' וה'לא-אני' (M. Esther Harding, The I and the Not-I) כולל פרק על מיסטיקת ההשתתפות.]
תגובה סמנטית
קורציבסקי מדבר על "תגובות סמנטיות" (גם "נוירו-סמנטיות" או "נוירו-לינגוויסטיות"), בהן האדם מגיב - פחות או יותר באופן אוטומטי ותת-מודע ל"פרשנות" הקיימת אצלו למצב או אירוע, ולא נענה בדרך מכוונת, מחושבת והגיונית לאירוע או למצב עצמו.
תגובה סמנטית מתייחסת למכלול התגובתי של אורגניזם: ביולוגי-מילולי-רגשי, העשוי לכלול שינויים ברמות האדרנלין, במתח השרירים, נוזלי העיכול, מחשבות, רגשות והביטוי המילולי.
תגובה סמנטית יכולה להיקרא "תגובה פנימית" (תגובה למילים - או אולי, "פרשנות" טרום-מילולית), זאת בניגוד ל"תגובה חיצונית" (שהיא מענה לאירוע או למצב עצמו).
תגובה סמנטית נוטה להגיע לאחר אירוע חווייתי של העולם דרך תיווך אוטומטי של השפה - חווייה פנימית.
התרפיסט הקוגניטיבי אהרון ט. בק כותב בספרו "תרפיה קוגניטיבית והפרעות רגשיות" (Aaron T. Beck, Cognitive Therapy and the Emotional Disorders) על "מחשבות אוטומטיות" המגיעות בדרך כלל לפני מענה שלילי אוטומטי לאירועים או מצבים.
"אם לא נאמן עצמנו בצורה מכוונת להיענות בצורה מודעת לאירוע או למצב עצמו (תגובה חיצונית), אנו עלולים למצוא עצמנו מגיבים כמו בובות ל"מחשבות אוטומטיות" על ("פרשנות" של) האירוע או המצב (תגובה פנימית)".
בספרו "הנתיב בעל ההתנגדות המועטה ביותר" (The Path of Least Resistance), רוברט פריץ (Robert Fritz) מייצר הבחנה בין "התכוונות תגובתית-היענותית" (קשורה ביותר לתגובה הסמנטית של קורציבסקי) ובין "התכוונות יצירתית" (קשורה קשר רופף למה שכיניתי כ"תגובה חיצונית").
ד"ר אלברט אליס (Dr. Albert Ellis), מייסד התרפיה ההגיונית (Rational Therapy) משתמש במונח "הבלים ברמיזה-עצמית" (Self-suggested nonsense), כדי לתאר את "המחשבות האוטומטיות" הבלתי רצויות של אהרון בק - מה שאנו אומרים לעצמנו, בקול רם ובתוכנו פנימה, כתגובה לאירוע או מצב.
לעתים קרובות, "ההבלים ברמיזה-עצמית" כוללים צורה של הפועל "להיות" - אני חסר אונים, לכן..."; "היא מתכוונת לזרוק אותי..."; "הוא יהודי, אז מה אתה כבר יוכל לצפות..."; "אני מורה, אז מה שאני עושה חייב להיות הוראה..."; "הוא שחור טיפש..."; "הוא לבן מרושע..."; "כל אנשים/נשים הם אותו הדבר..." וכד'.
פיתוח המודעות למלכודות הבלשניות הנגרמות כתוצאה מן השימוש בפועל "להיות" יכול לסייע לנו לנקות את "ההבלים ברמיזה-עצמית" ממוחנו.
"מחלת ה'להיות' "
לפי דיוויד בורלנד (David Bourland):
כל דבר "בעולם האמיתי" משתנה: לעתים במהירות כה רבה שאולי לא נבחין בשינוי באופן ישיר (כמו במקרה של שולחן שנראה מוצק), ולעתים באיטיות כה רבה שאנו כן מבחינים בו (כמו במקרה של נהר).
כל אדם, כמו גם כל "דבר", עובר שינויים כאלו.
פועל ספציפי אחד בשפה האנגלית - "להיות - מגלם בתוכו הקשרים ארכאיים והשלכות של קביעות וקיום סטטי, שאיננו מוצאים "בעולם האמיתי".
זהות ה"להיות של"
כאשר אני אומר שטרורקרט "הוא" טרוריסט ביורוקרטי או נציג הכפייה הפוליטית, אני משתמש בתווית מגבילה. אני מרמז שכל הפוליטיקאים וכל הביורוקרטים הפוליטיים "הם" טרורקרטים.
זוהי משמעות ה"להיות של" - בלבול בין דרגות ההפשטה.
כדי לפשט את העניין, בואו נשקול את האמירה "האדם הוא טרורקרט".
כדי לפשט את העניין, בואו נשקול את האמירה "האדם הוא טרורקרט".
"אדם" במקרה זה הוא הפשטה מדרגה שנייה - מפה מילולית של מפה טרום-מילולית.
אולם המילה "טרורקרט" מייצגת דרגת הפשטה גבוהה יותר - שתי דרגות למעלה מכך.
בדרגות העוקבות יש לנו "אדם", אחר כך "אדם בכפייה פוליטית", ורק אחר כך "טרורקרט".
התווית מגבילה בכך שתוצאתה עלולה להיות שכל "בני-אדם בכפייה פוליטית" מקבלים את הצבע מאותו המכחול, ואת חוסר ההסכמה בהתאם, זאת בזמן שבפועל קיימים הבדלים נרחבים בין הפרטים המרכיבים את הכפייה הפוליטית, ואחדים מהם עשויים אף לנהוג כאנשים טובים מעת לעת!
אז, האם עלי להפסיק לקרוא לממזרים הללו "טרורקרטים"?
אני לא חושב כך!
אני מעלה כאן את העיקרון של ניטשה לגבי "טעות שימושית" ואת המפטי-דמפטי, עם "השאלה היחידה היא: מי מגיע לשליטה - ולא שום דבר אחר".
(בהסבה לשיטת ה-E Prime)
חשוב ביותר, שימו לב והיו ערניים למה שאתם עושים ולמלכודות הבלשניות הפוטנציאליות המעורבות בכך. הטרורקרטים מחזיקים בטקטיקות מועדפות כדי להשמיץ אדם שאינם אוהבים, כמו למשל "ג'ו בלו הוא קיצוני".
הם שולטים בנשק רב-עוצמה. לרוב, זה מצליח להם טוב מאד. אותה טכניקה יכולה לעבוד גם עבורנו.
שאלת מפתח: האם היא מייצרת את התוצאה הרצויה?
הקביעה "להיות-של".
אם אתם אומרים "ג'ו בלו הוא מרושע" אתם רומזים שקיימים בג'ו איכות, או מאפיין הנקראים "רשע". סביר להניח שג'ו ביצע דבר מה שאתם מגדירים כ"רשע".
ה"רשע" התעורר בכם כרושם לחוויה שחוויתם כתוצאה ממשהו שג'ו עשה.
ה"הוא" מייצג את העובדה שהרושם התעורר בכם.
יהיה מדויק יותר לומר "ג'ו עשה כך וכך, ואני סבור שזוהי פעולה מרושעת משום ש...".
הקביעה "להיות-של" נוטה לעודד אותנו להקרין את הרושם שיש לנו ואת הערכותינו על גבי אחרים ועל גבי העולם "שם בחוץ".
כאשר אנו משתמשים בצורה של הפועל "להיות" כדי לקשר בין שם-עצם ובין שם-תואר, אנו מבטאים, לעתים קרובות, יחס "שקר-עובדה".
בדוגמה לעיל, ג'ו הוא "עובדה", בעוד "מרושע" הוא "שקר".
הקביעה "להיות-של" יכולה להיות בעל השלכות הרסניות בכל רמות התקשורת האנושית.
"אתה טיפש" שונה מאד מ"יש לי רושם שיכולת לעשות משהו מתאים בהרבה ממה שזה עתה עשית!".
שימו לב שניתן לשלב את זהות ה"להיות-של" ואת הקביעה "להיות-של" באותה הצהרה.
אנשים רבים משייכים קביעה מנמיכה לתגית "קיצוני" ויוכלו לעשות כן (אני מקווה!) גם ביחס לתגית "טרורקרט".
וכך, כאשר אנו אומרים "ג'ו הוא קיצוני", או "ג'ו הוא טרורקרט", אנו משלבים זיהוי וקביעה.
נהניתם? החכמתם? נתרמתם? נשמח אם תתרמו בחזרה.
המאמר המקורי מאת פרדריק מאן (1997).
תרגום ועריכה - יולי רמון, 08.11.2021