מכון טביסטוק ליחסי-אנוש: עיצוב הידרדרותה המוסרית, הרוחנית, התרבותית, הפוליטית והכלכלית של ארה"ב.
מאת ג'והן קולמן
פרק 13 - שקיעתה המכוונת של התרבות המערבית בין שתי מלחמות עולם
מכל האומות האירופיות, בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, גרמניה - כאומה בעלת כלכלת-על, הדוגלת בטוהר-הגזע, וחדורה רוח-לחימה עליונה, סבלה יותר מכולן, וזו היתה הכוונה.
ליגת האומות היתה "הטיוטה הראשונה" של גישת הסדר העולמי החדש בתוך ממשלה חד-עולמית, ו"הצעות השלום" בוועידת השלום בפריס, שנוהלו ופוקחו על ידי טביסטוק, נועדו להותיר את גרמניה נכה ולהפכה באופן קבוע לכוח אירופי מדרגה-שנייה, כשבטחונה-העצמי הרוס כתוצאה מאיבוד-מעמדה החברתי, ומן הכניעה לעוני או ממעמדה כמדינת-פועלים לכל היותר.
אין זה מפתיע שהעם הגרמני הפך להיות פראי והעניק להיטלר את תמיכת-ההמונים שנדרשה לו כדי להפוך את התנועה הלאומנית החבויה שלו לכוח חי ועולה.
לעולם לא נדע אם טביסטוק טעה בחישוביו, או שאכן הכשיר בצורה זו את הבימה למלחמה גדולה ועקובה יותר מדם.
ככלות הכל, הרי מרגרט מיד וברטרנד ראסל ציינו, שמה שנדרש היה עולם המאוכלס ב"נתינים צייתנים".
ראסל העיר לגבי אופיו "הילדותי" של השחור האמריקאי, שבו הבחין במהלך מסעותיו לארה"ב. ראסל אמר שהוא העדיף אותו על הלבנים.
הוא אף אמר שאם הגזע הלבן מבקש לשרוד, יהיה עליו ללמוד להתנהג כמו השחור הילדותי.
ועדיין, באותה נשימה כינה אותו שליח-טביסטוק את השחורים "אוכלי-חינם" והצהיר כי יש לנקותם בהמוניהם.
ראסל אהב גם את צייתנותו של העם הבריזלאי, שנוצרה, כך חשב, כתוצאה מ"עירוב גזעים עם האפריקאים שהובאו לאמריקה כעבדים".
קיימת אסכולה הגורסת שאחת ממטרותיהם הראשוניות של השטנים שתכננו את שתי מלחמות העולם, היתה שהלוחמים יהיו בחלקם הגדול גברים לבנים וצעירים.
אין ספק שלפחות בגרמניה, בריטניה, ארה"ב ורוסיה, אכן כך היה, והן איבדו מיליונים מקרב אוכלוסיית הצעירים הזכרים שלהן, אשר נגרעו מן "העדר" בונה האומה לנצח.
במלה"ע I, שהונדסה על ידי טביסטוק, החזיתות והקרבות אורגנו באופן שבו רוסיה לבדה איבדה 9 מיליון גברים, או 70% מכוחה הצבאי כולו.
למעט רוסיה, האריסטוקרטיה סבלה הרבה פחות מאשר מעמד הביניים מהשלכותיהן הכלכליות של המלחמה והמהפכה.
באופן מסורתי, רוב הונם היה באדמות; שערכן במהלך האינפלציה לא פחת כפי שקרה לנכסים מוחשיים אחרים.
פירוק המונרכיות (למעט אנגליה) פגע בסדר החברתי של המעמדות העליונים, שלא יכלו להמשיך ולשרת את החברה בתפקידיהם כפקידים או דיפלומטים - שכן שוב לא היתה דרישה מרובה לשירותיהם - ההזדמנויות לשירות מסוג זה פחתו בהרבה משהיו טרום-המלחמה. חלק מן האריסטוקרטיה הרוסית קיבלה באומץ את המעמד הפרולטרי, או אפילו הבזוי, כגון נהגי-מוניות, שוערים במועדוני לילה, ומלצרים, בפריס שלאחר המלחמה; אחרים פנו לעסקים.
רובם, על-כל פנים, שקעו לעבר חיים של הכפשה חברתית.
במקום בו עמד פעם גבול בלתי-חדיר ושמור היטב בין החברות, בבירות המונרכיות הישנות, והחברה הבליינית, כעת התגלעו פערים, כאשר הקווים הפכו מטושטשים.
כפי שכתב לורד וינדזור בזיכרונותיו, "סיפורו של מלך":
"כוח השינוי עדיין לא חדר כה עמוק אל מרקם החברה הבריטית עד כדי מחיקת רובה של האלגנטיות הישנה. במהלך "התקופה הלונדונית", רובע הווסט-אנד היה נשף אחד מתמשך מחצות ועד עלות השחר, ותמיד אפשר היה להציל את הערב על-ידי פנייה לעבר אחד או יותר ממועדוני-הלילה "הגאים", שהפכו כה אופנתיים וכמעט "מהוגנים".
(באותה תקופה היה משמעה של המילה "גאה" פשוט - "שמח". הוא לא כלל את המשמעות המכובסת ל"מעשי-סדום" עד אמצע שנות ה-50).
הדוכס אף לא הסביר ש"כוחות השינוי" יושמו במומחיות על ידי מכון טביסטוק.
הידרדרותה של הצניעות הנשית שהפכה מוחשית יותר מיד לאחר סוף מלה"ע I ניכרה כעת בכל מקום, ומהלכה הואץ.
אלו שלא היו בסוד הדברים, סברו שמדובר בתופעה חברתית. איש לא יכול היה לחשוד שבית-וולינגטון ומהנדסיו החברתיים חורשי-הרעות היו הסיבה לכל זה.
יחד עם שחרור תודעתי זה קמה גם תנועה של מרד, בייחוד בקרב הצעירים, נגד כל ריסון מחשבתי או גופני שסיומה בא לידי ביטוי בניפוץ-האלילים של האימפריות הנופלות.
הדור שלאחר המלחמה באירופה מרד בכל מוסכמה ומנהג, תוך שהוא נאבק נואשות להיפטר מן הזוועות שחווה במהלכה.
קווי-המחשוף של החולצות צנחו כלפי מטה, עישון ושתייה בפומבי הפכו לסממן של מרד.
ההומוסקסואליות והלסביות הפכו מוחצנים, לא מתוך שכנוע פנימי, אלא כצורת מחאה על מה שהתרחש, וכמרד כנגד מה שהרסה המלחמה.
קיצוניות והגזמה מתריסה באו לידי ביטוי באמנות, במוזיקה ובאופנה.
ג'אז החל להתנגן באוויר ו"אמנות מודרנית" נחשבה אופנתית.
האלמנט המובן בכל דבר היה "לא שם זין"; זה היה מטריד ובלתי-מציאותי.
אלו היו השנים בהן אירופה כולה היתה נתונה ב"הלם-קרב".
בית-וולינגטון וטביסטוק ביצעו היטב את עבודתם.
מתחת לתחושה הקדחתנית של דחיפה קדימה באמצעות אירועים בלתי-נשלטים, התחבא אבדן-חושים רוחני ורגשי.
מוראות המלחמה, בה נטבחו, הפכו בעלי מום או נפצעו והורעלו ללא צורך מיליוני גברים צעירים, החלו רק עתה להירשם, ולכן "צו-השעה" היה "למחוק את הזיכרון".
הקרבנות הפכו את המלחמות למציאותיות מדי, בכל כיעורן המזעזע והאכזרי, ואנשים הפנו מבטם הצידה בזוועה וגועל, בייאוש שנבט על קרקע ההתפכחות מאשליית-השלום.
האירופאים, עם תרבות העליונות שלהם אותה גילמה התרבות המערבית, היו הלומי-קרב במידה רבה יותר משהיו האמריקאים.
הם איבדו את אמונם ביסודותיה של הקידמה שתמכה באבותיהם, באבות-אבותיהם ושהפכה את אומותיהם לגדולות.
וזה היה נכון בייחוד בגרמניה, רוסיה, צרפת ואנגליה.
אנשים חושבים לא הצליחו להבין מדוע שתי האומות המתורבתו והמתקדמות ביותר בעולם קרעו זו את זו לגזרים תוך נטילת חייהם של מיליונים מבניהן הצעירים והטובים ביותר.
היה זה כאילו הטירוף אחז בבריטניה וגרמניה.
אלו שהיו בסוד העניינים, ידעו שמה שאחז בנוער הבריטי לא היה טירוף, אלא המתודולגיה של בית-וולינגטון.
הפחד מן האפשרות שדבר כזה יתרחש שוב כמעט מנע את פריצתה של מלחמת העולם השנייה. קצינים שחזרו משדות-הטבח תיארו לעיתוני החדשות את הזוועות שבקרב פנים-אל פנים, שהתרחש לעתים קרובות "במלחמה הגדולה".
הם היו מזועזעים ומבועתים, נסערים וחרדים.
אף אחד מהם לא יכול היה להבין מדוע התרחשה כלל המלחמה.
סודותיהם האפלים של בית-וולינגטון וה"אולימפיאנים" נותרו חבויים, אפילו עד לימינו אנו.
במקום בו הביאו פעם נחמה הזרים שהונחו למרגלות האנדרטה בווייטהול, לונדון, במונרכיה של אנגליה, שכנו כעת המרירות, הזעם והתיעוב.
התפאורה הוצבה עבור מלחמת העולם השנייה, בה אמור היה טביסטוק לשחק תפקיד עצום וחסר-כל-פרופורציות.
היו חושבים מעטים שכן היה להם מה לומר:
אוסוולד שפנגלר, בהיסטוריה למשל, ארנסט המינגווי, אוולין וו' בספרות, ובאמריקה - אפטון סינקלייר וג'ק לונדון, אולם גם המסר שלהם היה קודר, קודר אף יותר מתחזיתו האפלה של שפנגלר לגבי קריסתה הבלתי-נמנעת של התרבות המערבית.
והתחזיות התאמתו בהידרדרות היחסים-האישיים שלאחר-המלחמה.
גירושין ובגידות הפכו תכופים יותר ויותר.
המושג היפה של האשה כמלכה, אשה רכה ונשית, בעלת קול עדין וקצבי, פרח-היצירה האלוהית, המסתורין, הפך לאידיאל הולך ונעלם.
את מקומו תפשו הדיבור המרוסק, הוולגרי והחודר בצורמנותו, כפי שהתפרע והתקבע כנורמה בתוכנית בוקר אחת פופולרית במיוחד.
איש לא יכול היה לדעת שהידרדרות עצובה זו היתה המוצר הסופי במלחמה אותה הכריז טביסטוק על הנשיות המערבית.
באירופה שלאחר מלה"ע I, המונפרנס בפריס הפך למקום עצוב.
בווינה שלאחר המלחמה, שהתרוקנה במהלך השפל שסחף עמו למלחמה כה רבים מבניה, היה המצב עצוב אף יותר.
אולם ברלין, שהיתה פעם כה שוקקת ונקייה, הפכה למגדל-בבל החרב של אירופה, ולמקום העצוב אולי יותר מכולם.
"מי ששרד את החודשים האפוקליפטיים הללו, את השנים הללו, נמלא בשאט-נפש ומרירות, חש את בואה של מכת-הנגד, התגובה הנוראה", כתב ההיסטוריון סטפן צווייג.
פשיטת-הרגל הפוליטית, רוחנית וחברתית של אליטות הכוח החדש, שעלו לאחר המונרכיות, האריסטוקרטים והשושלות הישנות, היתה במובנים רבים מרהיבה יותר מזו של קודמיהם, והדבר ניכר בייחוד בארה"ב, עם הגעתו של העידן הסוציאליסטי, תחת שרביטו של פרנקלין ד. רוזוולט.
הפעם, על כל פנים, ליקוי-המאורות של המנהיגות לא מוקם ביבשת אחת ולא הוגבל למעמד ספציפי בלבד בחברה.
העולם-החדש הגיאוגרפי, מבחינת הבעיות שעמדו מולו, האמריקה של פרנקלין רוזוולט, הוכיח מהר מאד, שארצות הברית היתה רק מעט פחות מיושנת משהיתה הממלכה האוסטרו-הונגרית של הקיסר פרנץ-יוזף.
כאן הוא החל לייסד סוציאליזם "דמוקרטי" של הסדר-העולמי-החדש, ישירות מתוך הדגם שהוכן עבורו על ידי החברה-הפביאנית, בעוד שארצות הברית הישנה, היתה רפובליקה חוקתית של בעלות-ברית, ההיפך הגמור מכך.
לא הסטת מוקדי הכוח והיוקרה באירופה, מן האימפריה המרכזית לשעבר של דמוקרטיות מערביות, ואף לא החלפתם של המעמדות השולטים המסורתיים בתוך המונרכיות שנפלו לידי ארה"ב, לא הצליחו לשפר את האקלים הכלכלי, הפוליטי, החברתי, המוסרי או הדתי ששרר באירופה בתום מלה"ע I.
קריסתה של וול-סטריט והמיתון שהגיע אחריה הם עדות מרשימה, גם אם אילמת, לאמת ולדיוק שבטענתנו.
האופן בו תוחבל אירוע זה על ידי מכון טביסטוק יכול להיחשב כלוח-זמנים לאירועים שאותם נפרט בנספח.
נהניתם? החכמתם? נתרמתם? נשמח אם תתרמו בחזרה.
הספר המקורי מאת ג'והן קולמן.
תרגום ועריכה - יולי רמון, 08.08.2023