מכון טביסטוק ליחסי-אנוש: עיצוב הידרדרותה המוסרית, הרוחנית, התרבותית, הפוליטית והכלכלית של ארה"ב.
מאת ג'והן קולמן
פרק 14 - אמריקה אינה "מולדת"
ארצות הברית של אמריקה היתה מזה זמן רב הקרקע הפוריה ביותר להפצת מבצעי התעמולה, כשאזרחיה נופלים קורבן לקנוניות, שקרים, הונאות, בהם היו הבריטים תמיד ראשונים לכל, כשמכון טביסטוק ליחסי אנוש משמש כמרכז הראשי בעולם לשטיפות-המוח התודעתיות והתעמולה.
החלוץ היה הארגון שהורכב על ידי לורד נורת'קליף, שהתחתן עם משפחת רוטשילד, ונעזר ברוב כישוריו של הלורד רות'מור ושל האמריקאים וולטר ליפמן ואדוארד ברניס.
מתחילתו הצנועה ב-1914, מכון טביסטוק ליחסי אנוש גדל והפך למכון שאין שני לו בכל הקשור ליצירת תעמולה.
טביסטוק הוא מתקן המוקדש להפצת תעמולה עבור כל היבט והיבט של חיינו.
טביסטוק התייחס לתעמולה כאילו הוא יוצא למלחמה, ובמובן מסוים, כך אכן היה.
אין חצאי-מידות, זו היתה מלחמה בה כל האמצעים כשרים כל עוד הם מבטיחים את הניצחון.
אם סוקרים את הזירה הפוליטית, אין מנוס מלהבחין בעובדה שבשני העשורים האחרונים, התרחבות עומקה וכמותה של התעמולה, ובייחוד השליטה-בתודעה, חלחלה לכל פינה.
יישום נכון של התעמולה בכל נושא, בין אם כלכלה או פוליטיקה, הוא מרכיב חיוני במנגנון-השליטה של הממשלה.
סטאלין אמר פעם שמי שמבקש אוכלוסייה צייתנית חייב להשליט בה פחד ואימה.
במובן מסוים, זה בדיוק מה שהתרחש בארה"ב ובריטניה.
מלה"ע II סיפקה אינספור אפשרויות לפיתוח התעמולה לכדי אמנות מעודנת.
התבוננות לאחור אל המאמצים שהושקעו על ידי ממשל רוזוולט כדי לגרום לעם האמריקאי - ש-87% ממנו התנגדו להצטרפות למלחמה באירופה - לשנות את דעתו, מגלה שעל אף הכל, רוזוולט לא הצליח.
העם האמריקאי התנגד לכניסה למלחמה באירופה.
היה צורך בתרחיש מלאכותי ומאולץ, תירוץ שנבחר מראש, מתקפה יפנית על פרל-הרבור, כדי לשנות את דעת-הקהל לטובת הצטרפותה של ארה"ב למלחמה באירופה.
רוזוולט יצר מצג לפיו אמריקה נלחמת על הדמוקרטיה ועל עצם אורח-חייה, אף אחד משניהם לא היה קרוב, ולו במעט, לאמת; המלחמה נערכה כדי לקדם את מטרותיו של הסוציאליזם הבינלאומי לעבר "סדר עולמי חדש בתוך ממשלה חד-עולמית".
את התעמולה, כדי שתצליח, יש לכוון אל כלל האוכלוסיה ולא אל פרטים או קבוצות מוגדרות, במטרה למשוך תשומת הלב הרחבה ביותר שניתן.
היא אינה מכוונת כהוראה אישית.
העובדות הן חסרות כל משמעות בתעמולה, שמטרתה תמיד היא יצירת רושם.
היא חייבת להיות חד-צדדית באופן שיטתי, ולתמוך בשטיפות-המוח והדוקטרינות לפיהן מה שאומרים הממשלה, התקשורת והמנהיגים הפוליטיים הוא האמת.
והמסר בה חייב להימסר באופן שהאנשים יחושו כאילו מדובר במחשבתם שלהם.
לפיכך, התעמולה חייבת להיות מכוונת אל קהל-ההמונים, שם יותיר המסר שלה את חותמו.
הבה ניקח דוגמה מן העבר הקרוב, לסוג התעמולה שקהל כזה יאמץ.
בתקופה שמיד לאחר אסון מגדלי התאומים - מרכז הסחר העולמי, הנשיא בוש הקים סוכנות ממשלתית חדשה, אותה כינה "המחלקה לביטחון המולדת" ומינה לה מנהל שיפקח על פעילותה.
זה נשמע מנחם ומרגיע ביותר, עד שמעיינים בתיקון העשירי לחוקה, השומר את כל הסמכויות שביקש בוש לנכס לעצמו, בתחום האמור, למדינות הפרטניות.
העובדה שמר בוש אינו רשאי לעקוף את התיקון העשירי זוכה להתעלמות עולצת.
סיסמאות התעמולה טוענות שהוא רשאי, ומכיוון שהיתה מכוונת להמונים, הם האמינו לסיסמאות, במקום לחוקה, וכך הפרה בוטה זו של החוקה, ובייחוד של התיקון ה-10 לה, נתקלה רק בהתנגדות מזערית.
בוש פעל ככל הנראה על פי הוראות סטאלין:
"אם ברצונכם לשלוט בעם, הפחידו אותם תחילה."
אלו שהתנגדו ל"חוק" לכאורה של "ביטחון המולדת", הושתקו באמצעות כינויים כגון "לא-פטריוטים" או "תומכי טרור".
ושוב, העובדה האבסולוטית שהחוק המזויף הזה אינו חוק כלל, וכל כולו תעמולה מוחלטת, מעולם לא הוטלה בספק, אלא התקבלה על ידי ההמון-הבלתי-חושב בהנהוני ראש אוטומטיים.
דעת-הקהל נוצרת בדרך זו ודעת-הקהל היא מה שהניע את המחוקקים להצביע בעד "ביטחון המולדת".
המחוקקים מצביעים על פי קווים מנחים של מפלגתם, כפי שמתרחש במערכת הפרלמנט הבריטי, ואינם מצביעים בהתבסס על חוקת ארה"ב.
הם ידעו שהתנגדות לנשיא, תעמיד אותם בסיכון לאבד ג'וב נוח בבחירות הבאות, או תזכה אותם בגשם של הכפשות מצד "פקיד מינהלה" חלקלק כלשהו.
אמריקה אינה "מולדת" אחת, אלא 50 מדינות שונות ונפרדות.
ובכל מקרה, המילה "מולדת" מגיעה ישירות מתוך המניפסט הקומוניסטי.
היות ומטרתה הסופית של הממשלה היא לקבע סדר עולמי חדש עם ממשלה חד-עולמית קומוניסטית ובינלאומית, הרי שהבחירה מילה זו ככותרת לחקיקה קומוניסטית, לא אמורה להפתיע אותנו.
הכוח לשלוט בחינוך, ברווחה ובכוחות השיטור שייך למדינות, שם היה תמיד, ומעולם לא נלקח מהן במועד כינונן.
לא הנשיא בוש ואף לא בית הנבחרים והסנאט, אינם בעלי סמכות לשנות זאת. המשרד החדש שנוצר הציע לעשות בדיוק את זה. רק על ידי יישום תעמולה קבועה, שיטתית וחוזרת, קיבלו אזרחי המדינות את ההפרה הברוטלית הזו של חוקת ארה"ב.
הלמות-תופי התעמולה המשיכה להישמע דרך שפע מאמרים הנוגעים לרקע ולניסיון של "מנהל ביטחון המולדת", הגדרות תפקידו וכד', ואולם לא נשמעה ולו מילה אחת לגבי חוסר-החוקתיות הבוטה של מחלקה חדשה זו.
לבטח לא תחמוק מעיניכם העובדה שעצם שמה של המחלקה:
"ביטחון המדינה", הוא בעצמו חתיכה קטנה של תעמולה.
כעת משוכנעים האנשים לא רק בחוקתיותה של הסוכנות, אלא גם בנחיצותה.
המוני האזרחים עברו כעת בהצלחה עוד שלב של "שטיפת מוח".
אלו המעוניינים ללמוד את הנושא במקום לצפות בחדשות הערב של CBS, ימצאו משהו שונה לחלוטין בדיווחיהם של מאמרי-דעה בלתי תלויים וכתבות בעיתונים.
כמו תמיד, אנשים אלו יהיו המיעוט, כך שדעתם, אפילו אם יביעו אותה, לא תשנה את מטרת וכוונת הקמתה של הסוכנות החדשה.
אני אומר לכם שהחוקה של ארצות הברית והחוקות של כל 50 המדינות בנפרד, אוסרות על הכפפתן למנגנון פיקוח פדרלי מרכזי ככל שיהיה.
חוק "ביטחון המולדת" לכאורה הוא פרודיה, משום שהוא הורס את דמותה הרפובליקנית של הממשלה, שהוענקה למדינה המקורית באמצעות התיקון העשירי, ושאינה ניתנת לביטול.
לפיכך, "חוק ביטחון המולדת" הוא בטל ומבוטל ואינו יכול כלל להיחשב כחוק.
ועדיין, הקרבנות מוכווני שטיפת-המוח של טביסטוק יצייתו לו כאילו היה חוק.
בקצרה - המחלקה לביטחון המולדת היא הונאה ולא ניתן להופכה לחוק.
לא ניתן להפוך שום צעד בלתי-חוקתי לחוק ועל הקונגרס חלה חובה דחופה לדחות את ה"חוק" שהוליד את הממזרים "ביטחון המולדת" ו"פטריוטים".
הנקודה העיקרית אותה יש לזכור היא שתעמולה ושטיפת-מוח המונית חייבות תמיד להיבחן ביחס למטרות אותן הן משמשות.
במקרה זה - הן משכנעות את ההמונים שיש להקריב את חירויותיהם על מזבח "ההגנה".
הנרי קליי, המומחה הגדול ביותר לחוקה שחי אי-פעם, קרא לתחבולה זו "דוקטרינת הנחיצות, דוקטרינת הגיהנום", וגינה בחריפות ניסיונות אלו.
ה.וו. דיקס לימד בטביסטוק.
הוא ציין שיש להקריב את זכויות הפרט למען טובת הכלל!
וזה כולל צעדים המפרים את החוק הגבוה ביותר של הארץ!
יש לקבלם משום שהם מיועדים לטובת הכלל!
ניתן להסביר זאת טוב יותר אם ניקח כדוגמה את התעמולה ושטיפת-המוח שליוו את מאמציו הנואשים של הנשיא רוזוולט לערב את ארה"ב במלחמה המתחוללת באירופה, באמצעות יפן.
כאשר התרחשה המתקפה הצפויה על פרל-הרבור (רוזוולט ידע את היום והשעה שבהם היא תתרחש), הוא הודיע בנאומיו שנכתבו עבורו על ידי מכון טביסטוק, שהעם האמריקאי עומד להילחם עבור המטרה הנעלה מכל, ההגנה על האומה, ההגנה על החופש ועל בטחונה העתידי ורווחתה של האומה.
כרגיל במקרים כאלו, העובדות הציבו לעצמן מטרות אחרות לחלוטין.
רוזוולט לא אמר שהעם האמריקאי יילך למלחמה כדי להילחם על קידום הסוציאליזם הבינלאומי ולמען מטרות הסדר העולמי החדש - קומוניזם בינלאומי, ממשלה חד-עולמית.
לעם האמריקאי נאמר שגרמניה מתכוונת לשעבד את העולם.
זה היה ניסוח מעולה משום שאפילו האזרח הנחשל ביותר מבין ששיעבוד הוא אחד מן הגורלות הגרועים ביותר שהאנושות יכולה להשית על עצמה.
על ידי השימוש במילה "שיעבוד" נוגן אקורד של השתתפות וסימפטיה.
ושוב, מן התעמולה נעדר כל קשר לעובדות.
אנשים חושבים, שהתעמולה אינה משפיעה עליהם, ישימו לב שמדינה קטנה כמו גרמניה אינה יכולה לשעבד את העולם כולו, גם לו היתה רוצה בכך.
המשאבים וכוח-האדם פשוט לא היו בידיה.
גרמניה לא החזיקה בצי ימי נרחב כדי להפוך איום כזה במתקפה על ארה"ב לאפשרות ממשית.
מקדמי המלחמה הבינו מתוך מצב הדברים כפי שהיה, שכדי לשמר את המומנטום, יהיה להם צורך בזרם תעמולה יציב ועוצמתי.
אותו עיקרון פעל גם אצל סגן-הנשיא צ'ייני בשבועות שקדמו לפלישת ארה"ב לעירק; הוא עיוות עובדות, סיפק "פצצה" אחר "פצצה" של "רטוריקת הפחדה" ומידע מודיעיני מעוות שיתאים לצרכיו.
איש לא עבד קשה יותר מצ'ייני כדי להבטיח שהמלחמה עם עירק לא תימנע ברגע האחרון.
חשוב היה שרוזוולט ימשוך את תשומת לב ההמונים אל ה"נושאים" ויפיץ אותם בקרב העם, ולשם כך פעלו דוחות החדשות בעיתונות, "תקצירי החדשות" שהוקרנו ללא הרף על מסכי הקולנוע לפני כל סרט, ושטיפת-המוח הבלתי נגמרת בנאומי הפוליטיקאים.
התעמולה חייבת להגיע באמצעים קלים להבנה על ידי השכבות הנמוכות ביותר של החברה, מבחינת אינטליגנציה, כמו למשל כרזות המתארות עובדים במפעלי-תחמושת, מספנות, מפעלים להרכבת מנועים ומטוסים הפועלים כולם ב"חזית הבית" למען "המאמץ המלחמתי" וכו'.
בפרק-הזמן שלאחר אסון התאומים, חלק ניכר מתעמולת שטיפות-המוח ההמוניות הללו קם מחדש לתחייה:
"אמריקה במלחמה", "קו-החזית", "מצבורי-הנשק", מיקום כוחות האויב" הופיעו ככותרות משנה כמעט על כל מסך טלוויזיה.
העובדה שארה"ב לא היתה במלחמה משום שלא הוכרזה כל מלחמה, ושלא היו כל "כוחות אויב" למעט קבוצות בודדות ומפוזרות של לוחמי גרילה" - היא הושמטה כמובן מן המשוואה.
המילונים מגדירים "כוחות" כ"גוף של חיילים; צבא, בדרך כלל ברבים."
הטליבאן לא היה צבא, ולכן לא היו כל "כוחות".
נוסף על כך, לא ניתן להכריז מלחמה על "טרוריזם" או על "בולשביזם" או על "איזם" אחר.
אנו יכולים להכריז מלחמה על אומה ריבונית אחרת, כך על פי חוקת ארה"ב.
מלחמה ניתן להכריז רק על ארץ או לאום ספציפי של אנשים המתגוררים באותה ארץ.
כל דבר אחר הוא פתפותי-ביצים של טביסטוק, המוגשים על צלחת מעוטרת בדגלים מתנופפים לצלילי מרש מלחמתי.
לומר שארה"ב נמצאת במלחמה עם הטליבאן, זוהי פסגת ההונאות.
כדי להיות במלחמה הכרחית, יש צורך להכריז תחילה על מלחמה.
ללא הכרזת מלחמה מדובר באחיזת-עיניים, ולמעשה אין כל מלחמה.
וכך נוסף ממד חדש.
הנשיא בוש, שמכוח חוקת ארה"ב היה נטול סמכויות להכרזת מלחמה או חיקוק חוקים, קיבל לפתע פתאם סמכויות שלא היו קיימות בה כלל.
הוא החל להיקרא "המפקד העליון" כאשר לא היה מוסמך לשאת את התואר הזמני הזה, המוענק אך ורק על ידי הקונגרס עם קיומה של הצהרת מלחמה.
שלא התקיימה מעולם.
הוא "הוצהר" באורח-פלא כבעל סמכות לתייג כל אדם שיבחר בו "חייל צבא-האויב".
העובדה שאין כל האצלת סמכות כזו בחוקת ארה"ב, אפילו לא בעקיפין, כלל לא הטרידה את מר בוש ולו לרגע:
וככל שהדבר נגע לו מאז ואילך, הוא היה החוק עצמו.
על-כל-פנים, תפישת הסמכויות הבלתי-חוקית ובלתי-חוקתית על ידי נשיא מכהן, החלה כשוודרו וילסון "ניכס" לעצמו עשר סמכויות נוספות להן לחלוטין לא היה זכאי, התרחבה עם רוזוולט לכדי שלושים סמכויות כאלו, וג'ורג' בוש האב כבר כלל בתוכן שלושים וחמש (ועדיין ממשיך) סמכויות שאינן מוענקות להם על פי החוקה.
למעשה, ארצות הברית הפכה להיות אומה ללא-חוק בהדרכתו המקצועית של מכון טביסטוק, ששטיפת-המוח בסגנון "החדירה רחבת-ההיקף והתיכנות מוכוון-הפנימיות" שלו, כפי שבוצעה על הציבור האמריקאי, איפשרה כל זאת.
הרשו לי רק להוסיף עוד, בהקשר זה, שמוסד התעמולה הבריטי השתמש בדיוק באותה שפה של שקרים נגד הבורים בדר'-אפריקה כאשר הבריטים פתחו שם במלחמה כדי להשתלט על מרבצי הזהב העצומים של הארץ.
העיתונות הבריטית מלאה בסיפורים על "צבא הבורים" כשלמעשה לבורים לא היה כלל צבא, רק כוח גרילה שהורכב מן האזרחים החקלאים.
כמו הקיסר וילהלם ה-II ב-1913/1914, גם פול קרוגר הפטריארך ירא-השמים של הרפובליקה הדרום-אפריקאית הוכפש בעיתונות הבריטית כעריץ אכזר שדיכא בברוטליות את האוכלוסייה השחורה, כשלמעשה שום חלק מזה לא היה קרוב אפילו לאמת.
לבסוף, לאחר סדרת ניסויים וטעיות במהלך מלה"ע I ו-II, התקבלה נוסחה שעברה החייאה והותאמה לשימוש במתקפתה של ארה"ב על אפגניסטן.
די היה בלכידת דמיונו ושימת-ליבו של חלק-הארי בציבור האמריקאי, שכן המסר כבר הותאם לדרגתם הפסיכולוגית.
השיעורים שנלמדו באמנות התעמולה של שתי מלחמות העולם, עברו פשוט מיתוג מחדש, מן הזירה האירופית אל התקשורת הממסדית של ארה"ב, וממנה לעירק, סרביה, ואפגניסטן.
שטיפת-המוח הגבילה עצמה להכרחי ביותר, ובאה לידי ביטוי בסלוגנים פשטניים, משפטי-מפתח קליטים לאוזן ונוסחאות של סטריאוטיפים, כפי שפותחו לראשונה על ידי לורד נורת'קליף בבית-וולינגטון, לונדון של שנת 1912.
היה צורך להקנות לעם הבריטי את החינוך שהעם הגרמני "הוא האויב".
כל דבר רע ומרושע הוצמד לכל דבר שהוא גרמני, וכך החלה רובה של האוכלוסייה בבריטניה להאמין שהגרמנים הם אכן ברברים רצחניים שדבר לא יעצור אותם.
כרזות המתארות את "הבושים הקצבים" רוצחים נשים וילדים בלגיים הופצו בכל קרן-רחוב.
נהניתם? החכמתם? נתרמתם? נשמח אם תתרמו בחזרה.
הספר המקורי מאת ג'והן קולמן.
תרגום ועריכה - יולי רמון, 17.08.2023