מכון טביסטוק ליחסי-אנוש: עיצוב הידרדרותה המוסרית, הרוחנית, התרבותית, הפוליטית והכלכלית של ארה"ב.
מאת ג'והן קולמן
פרק 15 - תפקיד התקשורת בתעמולה
היות והתקשורת שיחקה תפקיד עצום בתעמולה, יהיה זה אולי רעיון טוב לבדוק, היכן התחיל כל זה, וכיצד קרה שהתקשורת בארה"ב, כמעט כולה, נשלטת כיום ומהווה גוף תעמולתי.
התקופה הקודמת למלה"ע I היתה סדרה קלאסית של אירועים, בהם תומרנו אישים, כשהתוקפים העיקריים הם העיתונות בבריטניה ובארה"ב.
כמו בכל המלחמות, מישהו חייב היה ליפול קרבן לדמוניזציה, כדי לערב את הציבור.
ב-1913 היה זה הקיסר וילהלם II שזכה לדמוניזציה לפני, במהלך ולאחר המלחמה הנוראית.
אחד מיוצריה הראשיים של התעמולה באותה תקופה היה לורד נורת'קליף, ברון העיתונות הידוע, קרובם של הרוטשילדים ושונא-גרמניה.
נורת'קליף הריץ את בית וולינגטון כמרכז עיקרי לתעמולה אנטי-גרמנית ועיגן בה שנאה מיוחדת לקיסר וילהלם II, שהיה בן-דודה של המלכה ויקטוריה, משושלת גוואלף השחורה הידועה לשמצה מוונציה.
נורת'קליף התעלל בווילהלם II בכל הזדמנות אפשרית, בייחוד כאשר דיבר הקיסר על כוחו הצבאי ועליונותו של צבא-גרמניה.
וילהלם היה בעל נטייה לרברבנות ילדותית, ורוב ממשלות אירופה הכירו אותו כאדם שאוהב "לשחק בחיילים" ולהתלבש במדים משובצי עיטורים צבאיים לרוב.
וילהלם, בבירור, לא היה איש-צבא.
כבן למשפחת רוטשילד, זה הרגיז את נורת'קליף, שהחל "להזהיר" כי "מקומה של גרמניה תחת השמש", כפי שאהב הקיסר לכנות זאת, הוא סכנה לשאר חלקי אירופה.
לא נראה שנורת'קליף הוטרד מן העובדה שלטענה זו לא היה כל בסיס, והוא הרחיב אותה עד לרמה מדהימה.
האמת היא שגרמניה לא היוותה כלל איום באותו הזמן והקיסר לא היה לוחם אמיץ הממתין לתקוף, אלא נכון יותר - אדם על סף התמוטטות-עצבים במרחק 3-5 שנים ממנו, ובעל יד מנוונת וחסרת שימוש, שלא הקרינה שום יכולות לחימה שהן אצל בעליה.
הדבר הקרוב ביותר ללוחמנות שניתן לומר על וילהלם, היה אהבתו ללבוש של מדים מעוטרים בסגנון מוחצן במיוחד.
האמת היא שלווילהלם II היתה מעט מאד שליטה, אם בכלל, על הצבא הגרמני, עובדה שנורת'קליף היה מודע לה היטב, ועדיין בחר להתעלם ממנה.
בכך היה הקיסר באותה דרגה כמו המונרכיה הבריטית, המלך ג'ורג' V, שהיה חסר כל שליטה בחיל-המשלוח הבריטי.
זה לא עצר את נורת'קליף מפתיחה במתקפה חריפה על בן-דודה הגרמני של המלכה ויקטוריה, והאשמתו באחריות לרשימה ארוכה של זוועות שבוצעו לכאורה על ידי הצבא הגרמני כשעבר דרך בלגיה.
כמובן, הפיקוד הגבוה הגרמני פעל שלא כשורה כאשר פלש לבלגיה הנייטרלית, אולם הם רק עברו דרכה, בלי כל ניסיון לכבוש את הארץ.
הכל היה חלק מתוכנית טקטית שמטרתה להיכנס לפריס בדרך "קיצור" תוך חציית בלגיה כדי לאגף את הצבא הצרפתי.
לא היה כל דבר שניתן להרוויח מהרג אזרחים מכוון, והפיקוד העליון הגרמני טרח להדגיש זאת.
נורת'קליף כינה את הקיסר "מגאלומני" עם "רעב לשליטה בעולם", דבר שהיה, בכל מקרה, מעבר ליכולותיו של כל כוח אירופי.
ב-1940 האשים צ'רצ'יל את היטלר באותה תשוקה "לשליטה בעולם", ביודעו שמדובר בשקר.
צ'רצ'יל גם הצהיר כי היטלר הוא "בלתי-שפוי", ביודעו שאיפיון זה של הקנצלר הוא שקרי.
אולם כדי לא לרפות את ידיה, דאג נורת'קליף שאמצעי התקשורת יתייחסו לווילהלם II כאל "הכלב המשוגע של אירופה".
בית וולינגטון שכר את שירותיו של צייר קריקטורות, אשר צייר באופן קבוע את וילהלם II ככלב משוגע ודיקטטורי, דמוי-קוף.
הקריקטורות הזולות הוצאו בפורמט של ספר, וזכו במהירות למעמד בקרב העיתונות, שהיה חסר-היגיון לחלוטין.
הקריקטורות היו סרות-טעם ואפילו הציור עצמו לא היה באיכות גבוהה.
הספר היה מה שמכונה על ידי האנגלים כ"גועל-נפש בגרוש".
כדי להוכיח את כוחה של העיתונות, נורת'קליף הורה לתקשורת לפרסם סקירות חיוביות ומהללות על הספר.
לורד אסקוויש, ראש-הממשלה, השתכנע לכתוב הקדמה לספר, שהיתה כשלעצמה פארסה מוחלטת בעיקרון.
הנשיא וילסון הזמין את ה"אמן", הולנדי בשם ריימייקרס, לבית הלבן כאשר שהה בארה"ב במסגרת מסע קידום מכירות לספר. כצפוי, וילסון הפך את הקריקטוריסט ל"גיבור" ונתן את ברכתו לספר.
אפילו כתב-העת האגדי "פאנצ'" הצטרף לקמפיין שצייר את וילהלם באור לחלוטין בלתי-חיובי.
נראה שאף עיתון לא נמלט מן החובה להדפיס את זרם-השופכין שהמשיך לשעוט קדימה מתוך בית-וולינגטון.
זו היתה תעמולה בצורתה הטהורה ביותר.
זמן לא רב לאחר מכן, השפעתה הגיעה אל האנשים, שהחלו לדרוש שהקיסר "ייתלה", ואיש דת אחד אף הרחיק לכת והצהיר שיסלח לגרמניה רק אם כל הגרמנים יעמדו תחילה לפני כיתת יורים.
הוליווד הצטרפה די-מהר לחגיגת גינוי-הקיסר, למרות שלא ידעה עליו דבר.
ראשית יצא הסרט "ארבעת שנותיי בגרמניה" שעובד מספרו של שגריר ארה"ב לגרמניה, ג'יימס וו. ג'רארד.
הסרט תואר כ"דיווח עובדתי" של הקיסר מתכונן למלחמה.
לווילהלם הוענקה מנת משכל של ילד פרנואיד בן 6, והוא תואר כאדם הרוכב על סוס-צעצוע.
תיאורים בוטים של נכותו שבו והופיעו מאות פעמים.
דברים גרועים מכך עדיין אמורים היו להגיע, עם הגרסה ההוליוודית להיסטוריה, בשם "החיה מברלין", שתיארה את הקיסר גוהר מעל גופות אזרחים בלגיים, ומצחקק בעליצות מעל לספינות שנפגעו מטילי טורפדו.
דבר מכל אלו לא היה אמת, אולם הוא שירת את המטרה, יצירת שנאה יוקדת כלפי הגרמנים וכל דבר שהוא גרמני, אשר שטפה את כל רחבי ארה"ב במהירות מדהימה.
זה היה הבסיס לסוג התעמולה הגרוע ביותר שנראה אי-פעם, והוא הוצא לפועל באורח חסר-מעצורים על ידי הממשלה הבריטית, לא רק מבית, אלא גם, וחשוב אף-יותר, בארה"ב. בית וולינגטון סמך על ארה"ב שתכניע את גרמניה בשדה הקרב.
בסוף שנות ה-90 לא היה עוד צורך אלא בצעד קטן ביותר כדי שהמוני העם האמריקאי יאמינו באופן דומה לסיפורים על הטאליבן והנשיא חוסיין בעירק, שלטאליבן לא היה עמו כל קשר כלל.
(למעשה הם שנאו זה את זה).
השאלה העקרונית:
"האם הטאליבן, כגוף כולל, והעם האפגני, בנפרד מן הטאליבן, אחראים להפצצתו השפלה של מרכז הסחר העולמי?"
האם קיים בכלל הגוף הקרוי "טאליבן"?
או, האם אוסמה בן-לאדן הוא רק עוד קיסר וילהלם II?
אולי, בעוד חמישים שנה אנו עשויים לקבל תשובה.
בינתיים, מכון טביסטוק שיחק בקלף התעמולה עד קצה גבול-היכולת, ושוב, הצליח.
לאחר סיום המלחמה, המיתוס של הקיסר וילהלם II עדיין המשיך להתקיים.
למעשה, אותה מכונת תעמולה שהשחירה את שמו לפני ובמהלך המלחמה, לא חדלה עד ל-13 ביולי 1959, יום הולדתו ה-100 של הקיסר וילהלם II, שנחגג על ידי ה-BBC באמצעות סרט דוקומנטרי על האופן בו השתמשו לרעה בשמו של המנהיג הגרמני לשעבר.
הוא הבהיר כיצד העם הבריטי הופחד באמצעות סיפורים מקפיאי-דם על הקיסר המבתר את זרועותיהם של ילדים בלגיים בחרבו, בעוד טורי החיילים הגרמניים אונסים נשים בכפרי בלגיה כשהם חוצים אותה בדרכם, בעוד דבר מכל הסיפורים הללו לא דמה, ולו דמיון קלוש, לאמת.
אפילו חברים חכמים בתוך הפרלמנט הבריטי נשבו בסערת השנאה חסרת-המעצורים שחוללו נורת'קליף וצוותו, הכולל את האמריקאים ליפמן וברניס.
מכל מקום, טוב ככל שהיה, סרטו הדוקומנטרי של ה-BBC לא עשה כל ניסיון להסביר כיצד צמח לפתע פתאם, משום מקום, המיתוס על המפלצת הקיסר וילהלם II, והגיע לכותרות העיתונים?
באופן דומה, איש לא הסביר באופן שישביע-רצון, כיצד אוסמה בן-לאדן הופיע פתאום בזירה, וכיצד הפך לנבל התורן, בדומה לאופן בו הפך גם הקיסר למפלצת, בתוך פרק זמן קצר להדהים.
כיצד קרה כל זה?
זוהי עובדה היסטורית, שהנשיא וילסון האיץ אל בית הנבחרים את הצעת החוק להקמת הבנקים של הפדרל ריזרב, בדיוק במועד לתחילת מלה"ע הראשונה.
בלא שטרות-הנייר של הדולר, שניתן יהיה להדפיס בכל עת, ספק אם היתה המלחמה יוצאת לפועל.
כיצד יכול היה הקיסר לקום לתחייה פתאום מתוך דמותו המצוירת המביטה מתוך אלפי העיתונים, כתבי-העת ולוחות המודעות?
כיום אנו יודעים שהוא היה מוצר של מכונת התעמולה במשרד המלחמה הבריטי ארך-הזרועות, שנותר סודי ועדיין הוא ארגון חסוי עד עצם-היום-הזה.
המנגנון חבוי כיום בדיוק כפי שהיה ב-1913, אף שכמה מאיתנו הצליחו לקרוע חלקים מן המסך.
דבר אחד שהצלחנו לחשוף הודות למחקר, הוא העובדה שמכון טביסטוק שימש כרחם-הולדתם של כמה מן השקרים המופרכים ביותר שיוצרו אי-פעם, ונתפסו כאמת.
נהניתם? החכמתם? נתרמתם? נשמח אם תתרמו בחזרה.
הספר המקורי מאת ג'והן קולמן.
תרגום ועריכה - יולי רמון, 24.08.2023