מכון טביסטוק ליחסי-אנוש: עיצוב הידרדרותה המוסרית, הרוחנית, התרבותית, הפוליטית והכלכלית של ארה"ב.
מאת ג'והן קולמן
פרק 19 - האם ההיסטוריה חוזרת על עצמה? פרשת לורד ברייס
כאשר ההיסטוריונים מעורבים בצורה עמוקה בהגנה או גינוי המלחמה בעירק, נראה כי זהו זמן טוב לתהות על קנקנה של פרשת הלורד ג'יימס ברייס, היסטוריון מוערך שהזדכה על הציוד ועבר לחלקת-הקבר שלו כשקרן מוצהר, שפל ובלתי מייצג.
לפני מעורבותו המצערת בבית וולינגטון, ברייס נהנה מכבוד רב כהיסטוריון ישר.
מתחילת מלה"ע I, סיפורים על זוועות הגרמנים מילאו את עיתוני בריטניה וארה"ב.
רובם המכריע הוכנו על ידי בית וולינגטון והופצו באמצעות ערוצי התקשורת.
לרוב הם היו אמורים להגיע מדיווחיהם של "עדי ראייה" שהתקבלו אצל "כתבים וצלמים", אשר התלוו לצעדת הצבא הגרמני דרך בלגיה כדי לאגף את ההגנות הצרפתיות בדרכם לפריס.
עדי-ראייה תיארו את גדודי הרגלים הגרמניים דוקרים תינוקות בלגיים בכידוני-הרובים תוך שהם מתקדמים, ושרים שירי מלחמה.
סיפוריהם של ילדים וילדות בלגיים, שידיהם נקטעו (לכאורה כדי למנוע מהם יכולת לאחוז בנשק), הלכו והתרבו. סיפוריהן של נשים ששדיהן נכרתו זרמו ושטפו אף מהר יותר.
ומעל לכל אותו מצעד זוועות כיכבו סיפורי האונס.
עד-ראייה אחד טען שהגרמנים גררו עשרים נשים צעירות מתוך בתיהן בעיר בלגית כבושה ומתחו אותן על שולחנות בכיכר העיר, שם נאנסה כל אחת על-ידי 12 "הונים" לפחות, בעוד יתר חיילי היחידה צופים ומריעים.
על חשבון הבריטים, קבוצה של בלגים ביקרה בארה"ב כדי לספר את סיפוריהם.
הנשיא וודרו וילסון קיבל אותם בחגיגיות בבית-הלבן.
סיפוריהם זעזעו את אמריקה.
איש לא חשב לבדוק את דיווחיהם על האונס לו היו עדים.
סיפורי האלימות הקשה שספגו, לטענתם, מעולם לא הוטלו בספק.
הגרמנים הכחישו בזעם את הסיפורים.
כך עשו גם כתבים אמריקאים ששהו ליד הצבאות הגרמניים.
ב-1914 עדיין לא "ניהל" וילסון את כתבי-השטח הצבאיים, שלא כמו ג'ורג' בוש בפלישה לעירק ב-2002.
לא היו אז "כתבים שתולים" בקרב הצבא הבריטי.
טביסטוק צריך היה עדיין ללמוד כיצד לצנזר את האמת על ידי "שתילת" כתבים נבחרים בקרב הגדודים.
כאשר החלו להתפרסם דיווחי הכתבים הבריטיים באנגליה, שהטילו ספק ב"זוועות", יצא נורת'קליף עם הרעיון למנות את לורד ברייס לשבת בראש מועצה חוקרת שתבחן את הדיווחים על זוועות הגרמנים ותדווח לו ישירות.
למעשה, ההצעה הגיעה מאדוארד ברניס, ואושרה על-ידי וולטר ליפמן.
לאחר-מכן, בתחילת 1915, הממשלה הבריטית אישרה זאת רשמית כשביקשה מלורד ברייס לשבת בראש הוועדה המלכותית לחקירת דיווחי הזוועות.
ברייס היה אחד מן ההיסטוריונים הידועים-ביותר בתקופתו; הוא כתב ספרים מהוללים על הממשל האמריקאי ועל ההיסטוריה האירית, שהציגו באור חיובי את גורלו האכזר של העם האירי תחת השלטון הבריטי.
ב-1907, עבד לצד הדיפלומט האנגלו-אירי רוג'ר קייסמנט, במטרה לחשוף ניצול נוראי של העמים האינדיאנים שחיו לאורך האמזונס בידי חברת הגומי הבריטית.
בין 1907-1913 שירת כשגריר בריטניה בוושינגטון, שם הפך לדמות פופולרית ואף אהודה.
קשה היה למצוא מלומד מוערץ יותר בעל מוניטין מוצק של כנות ויושרה.
ברייס וששת חברי הוועדה שפעלו עמו, דבוקה של עורכי-דין מכובדים, היסטוריונים ומשפטנים, "בחנו" 1,200 הגשות של "עדי-ראייה" שטענו כי ראו סוגי זוועות שונים של התנהגות גרמנית.
כמעט כל העדויות הגיעו מבלגים שברחו לאנגליה כפליטים; והיו כמה הצהרות של חיילים בלגיים ובריטיים, שנגבו בצרפת.
אולם חברי הוועדה לא הצליחו לחקור ולו אחד מכל אותם עדי-ראייה; המשימה הופקדה בידיהם של "ג'נטלמנים בעלי ידע וניסיון משפטי" - עורכי-דין.
היות והפשעים הנטענים התרחשו במה שעדיין נחשב כ"שטח מלחמה", לא היתה כל חקירה "באתר" של אף אחד מן הדיווחים.
אף עד לא זוהה בשמו; חברי הוועדה טענו שזה היה מוצדק במקרה של הבלגים מחשש שהגרמנים ינקטו פעולות תגמול נגד בני משפחותיהם.
אולם חיילים בריטיים שהיו עדים נותרו אף הם "חסרי-שם", ללא כל סיבה נראית לעין.
על אף זאת, בהקדמה שלו טען ברייס כי הוא ועמיתיו חברי הוועדה בחנו את הראיות "בחומרה".
איש לא חשד שהעדים הצבאיים לא אמורים היו "להיבחן" כלל, שלא לדבר על "בחומרה".
לא ניתנה כל סיבה למחדל חמור כל-כך, שטביסטוק הכתירה מאז בשם "טענה כוזבת" ולא "שקר".
דוח ברייס פורסם ב-13 במאי 1915.
מפקדת התעמולה הבריטית בבית-וולינגטון, ליד ארמון בקינגהם, הבטיחה שהוא יגיע לידי כל מערכת עיתון בארה"ב.
ההשפעה היתה מדהימה, כפי שהבהירו הכותרות וכותרות המשנה של ה"ניו-יורק טיימס" של אותו יום.
"זוועות גרמניות הוכחו, קובעת וועדת ברייס".
לא רק פשעים של אנשים בודדים, אלא גם טבח מכוון בבלגיה.
"הוטלו מומים גופניים בצעירים ומבוגרים"
נשים הותקפו, ילדים נרצחו, הצתות וביזה שיטתיים
"בתמיכת הקצינים"
ירי מופקר על הצלב-האדום ועל מניפי דגלים לבנים:
אסירים ופצועים נורו
"אזרחים שימשו כמגן-חי"
ב-27 במאי 1915, פקידי בית וולינגטון באמריקה דיווחו ללונדון על תוצאות מיזם התעמולה המסיבי שלהם:
"אפילו בעיתונים עוינים לבעלות-הברית, לא נעשה ניסיון, ולו הקל שבקלים, להטיל ספק בנכונות העובדות הנטענות.
המוניטין של לורד ברייס באמריקה הוציא כל ספק מכלל אפשרות".
צ'רלס מסטרמן, ראש בית וולינגטון אמר לברייס:
"הדוח שלך סחף את אמריקה."
בין מספר המבקרים הבודדים של דוח ברייס נמנה סר רוג'ר קייסמנט.
"יש רק צורך לפנות אל ג'יימס ברייס, ההיסטוריון, כדי להרשיע את לורד ברייס, איש המפלגה", כתב קייסמנט במאמר נזעם, "כוחו הזדוני ומרחיק-הלכת של השקר".
באותה עת הפך קייסמנט למליץ-יושר נלהב של העצמאות האירית, כך שרק מעטים העניקו את שימת-לבם להתנגדותו, שאליה התייחסו בביטול כאל "בלתי-אובייקטיבית".
קלרנס דארו, עורך הדין האמריקאי המפורסם ככופר-במוסכמות, שהתמחה בזכייה במשפטי זיכוי של לקוחות אשמים לכאורה, היה אף הוא סקפטי.
הוא הגיע לצרפת ובלגיה מאוחר יותר בשנת 1915, וחיפש לשווא ולו עד-ראייה אחד שיוכל לאשר את סיפוריו של ברייס.
כשהספק גובר והולך בקרבו, דארו הודיע כי ישלם 1,000 דולר - סכום גבוה ביותר ב-1915 - גבוה מ-17,000 דולר במונחים של ימינו, לכל מי שיוכל למצוא ילד בלגי או צרפתי שידיו נקטעו על ידי חייל גרמני, או ילד אחד, מכל מין שהוא, שנדקר בכידונם של החיילות הגרמניים.
אף אחד לא זכה, אף לא "קרבן" אחד צעד קדימה לטעון לפרס, אף שדארו הוציא סכום נכבד מכספו האישי כדי לפרסם את ההצעה, בתפוצה רחבה עד כמה שיכול.
לאחר המלחמה, היסטוריונים שביקשו לבחון את המסמכים הנוגעים לסיפוריו של ברייס, נדחו בטענה שהתיקים "נעלמו באורח מסתורי".
אף פקיד ממשל או מחלקה כלשהי, לא הציעו לפתוח בחיפוש אחר המסמכים ה"אבודים".
ההימנעות הבוטה מהעמדת מסמכים "שנבדקו בחומרה" לבחינה מחודשת, בלא משוא-פנים, הניעה את רוב ההיסטוריונים לדחות 99% מסיפורי הזוועות של ברייס כ"המצאה".
אחד כינה את הדוח "כשלעצמו אחד מזוועות המלחמה הגרועות ביותר".
ידע מאוחר יותר הוריד את דירוג אחוזי-ההמצאות של דוח ברייס, משום שהתברר שכנראה מספר אלפים של אזרחים בלגים, כולל כמה נשים וילדים, אכן נורו על ידי הגרמנים בקיץ 1914, וברייס סיכם בצורה מדויקת, פחות או יותר, כמה מן החריגות הגרועות יותר, כגון ההוצאות להורג בעיר דינאנט.
אולם אפילו אותם מלומדים מאוחרים מודים שהדוח של ברייס היה "מזוהם קשות" באונסים, קטיעות ותינוקות משופדים.
הם האשימו את הפער החמור הזה בהיסטריה ובזעם על המלחמה.
וזה הצטבר לכדי-כך, שברייס קיבל יד חופשית.
מספר התיקונים שמבקרי-הדוחות של דארו נאלצו לבצע היה פחות מאחוז אחד, ולא היה בהם די כדי לנקות את שמו של ברייס.
כפי שצוין בזמנו, 99% מדוח ועדת ברייס היה שקרים.
התכתבות בין חברי ועדת ברייס שרדה את "היעלמותם" של המסמכים; היא חושפת מספר ספקות לגבי סיפורי הטלות-המום והאונס.
ספקות חמורים אלו מעולם לא הופצו ברחבי בריטניה ואמריקה כמו שהופצו דוחות האכזריות של בית וולינגטון.
אחד ממזכירי הוועדה הודה כי ניתנו לו מספר כתובות באנגליה של נשים בלגיות שנכנסו לכאורה להיריון מאונס חיילים גרמניים, אולם על אף מאמציו האינטנסיביים, הוא לא הצליח לאתר ולו אשה אחת מן הרשימה.
אפילו הסיפור המבוקש על חבר הפרלמנט שהעניק מקלט לשתי נשים הרות התברר כמצוץ מן האצבע.
ברייס טאטא ככל הנראה הצידה ראיה שלילית זו, כפי שיעשו בוש ובלייר עוד פעמים רבות, כאשר בהזדמנויות נדירות הצליחו הכתבים לבצע את עבודתם ולשאול שאלות לא-נוחות.
לורד ברייס המלומד אמור היה לדעת - וקרוב לוודאי שאכן ידע - שסיפורים על תינוקות משופדים, אונס וקטיעת שדיהן של נשים שנרחצו לא היו אלא אגדות "שנא-את-אויבך" בנות מאות שנים, כפי שהיו גם אונס המוני בשדות ובככרות העיר.
אפילו בדיקה צולבת של הקמפיינים שהוביל נפוליאון באירופה הניבה מאות מאותן "זוועות", שרק חלק מזערי מהן התברר כנכון.
ברייס ההיסטוריון המלומד, המלומד הידען והאמין, שנהנה ממוניטין של אדם ישר, היה דוחה המצאות אלו בשאט-נפש.
הוא ידע לבטח שרובם המכריע של אותם סיפורי "זוועה" נבעו מבית-וולינגטון (הורו מולידו של מכון טביסטוק).
במקום לבחון את מקורם ולבטלם כ"תעמולה", ברייס איגד את כולם אל תוך "דוח" שהעניק להם חותמת "אמת" ולאחר מכן הנפיק גינוי כללי לצבא ולעם הגרמני.
זה מזכיר לנו את מר ג'. וו. בוש והסיווג הכללי "ציר הרשע" שהעניק לכל אוכלוסייתן של מספר מדינות מוסלמיות.
למה לא דחה ברייס את ההמצאות והתמקד בהוצאות להורג שביצעו הגרמנים באזרחים?
כפי שציינו, הוא ידע שמכלול ה"אירועים" היה מוצר של בית וולינגטון; ולו היה עושה זאת, היה פותח נושא "דביק" למדי הנוגע לשימוש שנעשה בתעמולה על ידי הממשלה הבריטית.
היתה סיבה חשובה לכך שברייס בחר לזנוח מסלול מכובד ובמקום זאת להטיל רפש במוניטין שלו:
אחוז גבוה של הצבא הבלגי בשנים 1914-1915 היה מורכב מ"משמר הבית" (פרטיזנים) שלא היו להם כל מדים, למעט סמלים שהוצמדו לחולצתם או כובעם.
הגרמנים, שניסו נואשות לנצח במערב לפני שהצבא הרוסי הפולש יכתוש את שורותיהם המידלדלות במזרח, זעמו על הלוחמים האזרחים לכאורה הללו, ולא גילו כלפיהם כל רחמים.
העובדה שלצבא הגרמני היתה זכות להחזיר אש על תקיפות אזרחיות או אף ליזום אותה על פי חוקי המלחמה שהיו תקפים באותה עת תחת אמנת ז'נבה, לא עלתה מעולם לדיון בעיתונות.
העובדה היא, שב-1915 ולמעשה עד 1945, "הפרטיזנים" נחשבו כחלק הוגן במשחק.
אזרחים, אפילו עם סמל מוצמד לכובעם, לא קיבלו הרשאה לירות על חיילים במדים או להעניק הגנה.
כן, זה היה נוסחם של חוקי המלחמה באמנות ז'נבה, ולורד ברייס וחברי הוועדה שלו ידעו זאת.
עובדה חשובה זו גם לא פורסמה ברחבי אנגליה ואמריקה, וכך התאפשר לתעמולה לכבוש בהצלחה את ליבות ומוחות העם הבריטי והאמריקאי.
מספר מפקדי-שדה גרמניים ללא ספק איבדו את ראשם והגיבו בצורה מופרזת כנגד ערים שלמות, כמו במקרה של דינאנט.
אולם ניתן עדיין לטעון לזכות, אפילו עבור אנשים אלו, להגנה מכל סוג שהוא.
לו פרץ ויכוח לגבי הפעולות האפשריות על פי אמנת ז'נבה, הוא היה גורם לפיהוקים בקרב קוראי העיתונים.
הם רצו שברייס ייתן להם - דם ותשוקה, אונס וזוועות שבוצעו על ידי ה"חיות" הגרמניות (הבושים) נגד נשים וילדים צעירים ו"אזרחים בלתי חמושים".
הם רצו הוכחה לכך שה"הונים" הגרמנים היו ברבריים, חיות-פרא.
ואם לא היו בית וולינגטון והממשל הבריטי מצליחים להונות את הציבור, היו מאמצי המלחמה שלהם בבעיה חמורה.
דוח ברייס סייע לאנגליה, ללא-ספק, לנצח במלחמה.
אין-ספק שהוא הסיט את דעת הציבור האמריקאי ושכנע מיליוני אמריקאים ואנשים נייטרליים אחרים - הוא תורגם ל-27 שפות - בכך שהגרמנים היו חיות מכוערות בדמות אדם.
אף אחד, למעט מספר "משוחדים" זרים כגון סר רוג'ר קייסמנט וקלרנס דארו, מעולם לא תבע מלורד ברייס דין-וחשבון על השקרים המרושעים שהפיץ ברחבי העולם.
אף אדם שמוחו בראשו לא היה סולח לעולם לברייס על שהכתים עצמו.
ובתוך כל זה, בית וולינגטון עצמו נותר ברקע.
רק אנשים מעטים ידעו על קיומו, שלא לדבר על תפקידו המכריע, אולם הוא ביצע עבודה חשובה והפיח רוח עזה בשטיפות המוח.
אשר לברייס, הוא הלך אל קברו עמוס באותות כבוד מלכותיים ואקדמיים, שקרן עליון מוכפש, אדם שטינף עצמו ושדמם של מיליונים נוטף מידיו, נוכל מבריק, גנב שגזל את האמת מציבור שהיה זכאי לדעת אותה, ושהצליח להימלט מגילוי וחשיפה ומן הגינוי בנוסח יהודה איש-קריות.
מזווית-הראייה של מאה שנים, מן הדין שנתבונן במבט חמור הרבה יותר באדם זה.
דוח ברייס היה קשור ללא ספק להחלטת הבריטים לשמר את המצור על גרמניה במשך שבעה חודשים לאחר הפסקת-האש ב-1918, תוך גרימת מוות בהרעבה של כ-600,000 גרמנים קשישים וצעירים, הכל כחלק מתכנית המשחק להחלשת גרמניה כדי שלעולם לא תהווה עוד "איום לבעלות הברית".
שקרי התעמולה של בית וולינגטון לגבי הצבא הגרמני היו, במידה מרחיקת-לכת, אחת הזוועות הגדולות ביותר של מלה"ע I, וגרמו לכל גבר ואשה גרמניים לסבול חרפת-רעב כנקמה.
על ידי יצירת השנאה העיוורת לגרמניה, השחיז ברייס את מלתעות הדרקון עבור מלה"ע השנייה.
לפרק 20
נהניתם? החכמתם? נתרמתם? נשמח אם תתרמו בחזרה.
הספר המקורי מאת ג'והן קולמן.
תרגום ועריכה - יולי רמון, 22.09.2023