top of page

מכון טביסטוק ליחסי-אנוש - הקדמה

מכון טביסטוק ליחסי-אנוש: עיצוב הידרדרותה המוסרית, הרוחנית, התרבותית, הפוליטית והכלכלית של ארה"ב.

מאת ג'והן קולמן



הקדמה

מכון טביסטוק ליחסי אנוש היה בלתי-מוכר לציבור בארה"ב לפני שד"ר קולמן חשף את קיומו במאמרו, "מכון טביסטוק ליחסי אנוש: שליטתה של בריטניה בארה"ב". עד אז, טביסטוק מילא בהצלחה את תפקידו הסודי בעיצוב ענייניה של ארה"ב, ממשלתה ואזרחיה מאז הקמתו בלונדון בשנת 1913, כ"בית וולינגטון".

מאז מאמרו המקורי של קולמן, שחשף את הארגון הסודי-ביותר, פסעו גם אחרים לקדמת הבמה עם טענות למידע מהימן, אותו לא הצליחו לבסס.

טביסטוק החל כארגון ליצירה והפצת תעמולה, שמרכזו בבית וולינגטון, שם הוקם הארגון המקורי במטרה לעצב את התעמולה שתשבור את התנגדותו הקשיחה של הציבור להצטרפות ארה"ב, עם פרוץ המלחמה בין בריטניה וגרמניה.

הפרויקט נמסר לידי הלורדים רות'מר ונורת'קליף והשליחות שהוטלה עליהם היתה להקים ארגון המסוגל לתמרן את דעת הקהל ולכוון אותה בצורה מלאכותית לנתיב הרצוי, לשם תמיכה בהצהרת המלחמה של בריטניה נגד גרמניה.

המימון סופק על ידי משפחת המלוכה הבריטית, ומאוחר יותר על ידי הרוטשילדים, שאליהם היה נורת'קליף קשור בקשרי נישואין. ארנולד טוינבי נבחר כמנהל המחקרים העתידיים. שני אמריקאים, וולטר ליפמן ואדוארד ברניס מונו לטפל במניפולציות על דעת הקהל האמריקאי, כהכנה לכניסתה של ארה"ב למלה"ע I, וכן לשם דיווח והכוונה של הנשיא וודרו ווילסון.

מהתחלה מחוספסת משהו בבית וולינגטון, צמח ארגון שישנה את עתידן של גרמניה, בריטניה ובאופן ספציפי בייחוד את זה של ארה"ב, והפך לארגון מתוחכם ביותר המתמרן ויוצר דעת קהל, מה שמכונה בשם המוכר "שטיפת מוח המונית".

במהלך התפתחותו, טביסטוק התרחב בגודלו ושאיפותיו, כאשר התקבלה החלטה ב-1937 להשתמש בעבודתו המרשימה של הסופר הגרמני אוסוולד שפנגלר, "שקיעת התרבות המערבית" (Der Untergang des Abenlandes) כדגם מנחה.

קודם לכן, קראו חברי מועצת בית וולינגטון, רות'מר, נורת'קליף, ליפמן וברניס, והציעו כמדריך את כתביו של קוריאה מוילן וולש, ובייחוד את הספר "שיא התרבות" (1917) כמתאים למדי לתנאים שיש ליצור לפני שניתן יהיה להחיל "סדר עולמי חדש" בממשלה חד-עולמית.

במאמץ זה, חברי המועצה התייעצו עם משפחת המלוכה הבריטית וקיבלו את האישור של "האולימפיאנים" (הליבה של ועידת ה-300) לנסח אסטרטגיה. המימון סופק על ידי הממלכה, הרוטשילדים, קבוצת מילנר, וקרנות משפחת רוקפלר.

ב-1936 הגיעה עבודתו העצומה של שפנגלר לידיעת מה שיהיה מאוחר יותר מכון טביסטוק. כהכנה לשינוי ועיצוב מחדש של דעת הציבור בפעם השניה, בתוך פחות משתים-עשרה שנים, אומץ ספרו הנרחב של שפנגלר, בתמימות דעים בין חברי המועצה, כמתווה לדגם עבודה חדש שיביא לקריסה והרס התרבות המערבית, שנדרשו לשם יצירה והקמה של סדר עולמי חדש בתוך ממשלה חד-עולמית.

שפנגלר טען שמן ההכרח הוא שגורמים זרים יחדרו לתרבות המערבית, במספרים גוברים והולכים, וכי המערב ייכשל בסילוקם, וטען עוד שכך יחתום את גורלו כחברה שאמונותיה הפנימיות לא תואמות עוד את החיים החיצוניים, ויקרוס באותו אופן בו קרסו תרבויות יוון ורומא העתיקות.

החשיבה בטביסטוק היתה, ששפנגלר הכשיר את התרבות המערבית להאמין שהיתה זו טעות מצד התרבות הרומאית, ויגרש את הזרים. ההפסד הגנטי שהתרחש באירופה, ובייחוד בסקנדינביה, אנגליה, גרמניה, צרפת (הגזעים הגרמאניים האנגלו-סקסיים, הנורדים האלפיניים) שהחל קצת לפני מלחמת העולם השניה כבר חרג מכל הציפיות, והמשיך בקצב מדאיג תחת הדרכתם רבת-הכישורים של מנהלי טביסטוק.

מה שהיה קודם לכן אירוע נדיר, הפך להתרחשות שגורה, אדם שחור התחתן עם אשה לבנה ולהיפך.

שתי מלחמות העולם עלו לאומה הגרמנית בקרוב לרבע מאוכלוסייתה. רוב האנרגיות האינטלקטואליות של האומה הגרמנית הופנו לערוצי-מלחמה לשם הגנה על המולדת, על חשבון המדע, האומנות, הספרות, המוזיקה והתפתחותה התרבותית, הרוחנית והמוסרית של האומה. כך גם לגבי האומה הבריטית. האש שלובתה על ידי הבריטים בהנהגת טביסטוק העלתה את אירופה כולה באש, וגרמה נזק בל-יתואר, בהתאם למתווה של טביסטוק, ובהתאם לתחזיותיו של שפנגלר.

התרבות הקלאסית והתרבות המערביות היו רק שתי תרבויות שהיו בעלות יכולת להביא תחייה מודרנית לעולם. הם פרחו והתקדמו רק כל עוד נותרו התרבויות תחת שליטת הגזעים הגרמאנים האנגלו-סקסים, האלפינים הנורדים. יפי הספרות שאין שני לה, האומנות, ההתפתחות הקלאסיקה, הרוחניות והמוסריות של המין הנשי, יחד עם מידה רבה ביותר, בהתאמה, של הגנה, הם אלו שהבדילו בין התרבויות המערבית והקלאסית ובין יתר התרבויות.

זה המבצר ששפנגלר חזה את נפילתו תחת מתקפה גוברת, והחשיבה בטביסטוק נעה במסלולים מקבילים, אולם במטרה אחרת לחלוטין. טביסטוק התייחסו לתרבויות הללו כאל אבן-נגף בדרכם לסדר העולמי החדש, וכך גם להגנה והעצמת המין הנשי למקום של כבוד וכיבוד.

וכך, חלק הארי של יעדי טביסטוק היה להפוך את המערב ל"דמוקרטי" באמצעות מתקפה על הנשיות, ועל יסודות הגזע, המוסר, הרוח והדת שנחו בבסיס החברה המערבית.

כפי שטען שפנגלר, היוונים והרומאים היו מסורים להתפתחות חברתית, דתית, מוסרית ורוחנית, ולשימור הנשיות, והם הצליחו כל עוד היו בשלטון ויכלו לארגן את הדברים כך שהשלטון ניתנה בידי מספר מוגבל של אזרחים אחראיים שנתמכו על-ידי האוכלוסיה כולה, וכולם נמנו על אותו גזע טהור ומזוקק. המתכננים בטביסטוק ראו, שהדרך לערער את האיזון בתרבות המערבית היתה לכפות שינויים בלתי-רצויים בגזע, על ידי העברת השליטה מן הראויים לה לידי הבלתי-ראויים, באותו אופן בו הוחלפו המנהיגים הרומאים על ידי העבדים והזרים לשעבר, שאת כניסתם והתבוללותם התירו.

טביסטוק של 1937 עבר מרחק רב מבית וולינגטון, שהיה תחילתו, ומקמפיין התעמולה המוצלח שהפך את הציבור הבריטי ממתנגד חריף למלחמה ב-1913 למשתתף מרצון, על ידי מניפולציות בשיתוף פעולה של אמצעי התקשורת והחדשות.

הטכניקה חצתה ב-1916 את האוקיינוס האטלנטי לעבר מניפולציה של העם האמריקאי לעבר תמיכה במלחמה שהתנהלה באירופה. על אף העובדה שהרב המכריע, כולל לפחות 50 סנאטורים בארה"ב, התנגדו נחרצות לגרירתה של ארה"ב אל תוך מה שהם תפשו בעיקרון כמחלוקת בין בריטניה וצרפת מחד, וגרמניה מאידך, בעיקר על סחר וכלכלה, התנגדותם לא השפיעה על קושרי הקשר. בשלב זה הכניס בית וולינגטון לשימוש את המילה "בדלנים" כמילת גנאי המתארת את האמריקאים שהתנגדו להשתתפותה של ארה"ב במלחמה. השימוש במלים ומשפטים מסוג זה התרבו במסגרת התמחותם בשטיפת-מוח של מדעני טביסטוק בתחום מדעי-החברה. מונחים כגון "שינוי משטר", "נזק משני", הפכו כמעט לשפה אנגלית חדשה.

עם התאמת תוכנית טביסטוק לתנאים באמריקה, ברניס וליפמן הנחו את הנשיא וודרו ווילסון להפעיל את טכניקות שיטת טביסטוק לביצוע סקרי (ייצור) דעת-קהל, מבית היוצר של תעמולת טביסטוק. הם גם לימדו את ווילסון להפעיל גוף חשאי של "מנהלים" שינהלו את מאמצי המלחמה וגוף של "יועצים" שייסיעו לנשיא בקבלת ההחלטות. ועדת קריל היתה הגוף הראשון מסוג זה של מעצבי-דעה, שהוקם בארה"ב.

וודרו ווילסון היה הנשיא האמריקאי הראשון שהצהיר על עצמו בפומבי כתומך בסדר העולמי החדש החברתי, במסגרת ממשלה חד-עולמית סוציאליסטית. קבלתו הראויה לציון של הסדר העולמי החדש מתועדת בספרו "החופש החדש".

אנו אומרים "ספרו", אולם למעשה, הספר נכתב על ידי הסוציאליסט וויליאם ב. הייל. ווילסון דחה את הקפיטליזם. "הוא מנוגד לאדם הפשוט והביא לדריכה במקום של כלכלתנו", כתב ווילסון.

ואולם, באותה תקופה, כלכלת ארה"ב נהנתה מפריחה והתרחבות תעשייתית, כפי שלא חוותה מעולם קודם לכן בהיסטוריה:

"אנו ניצבים בפני מהפכה - לא מהפכת דמים, אמריקה לא נועדה לשפיכות דמים - אלא מהפכה שקטה, בה תתעקש אמריקה להחזיר לשימוש את האידיאלים שהעמידה

תמיד לנגד עיניה, ותבטיח קיומה של ממשלה המוקדשת לאינטרסיים כלליים ולא מיוחדים. אנו ניצבים על סיפה של תקופה, שבה החיים השיטתיים של המדינה ייתמכו, או לכל הפחות יזכו לסיוע בכל נקודה, על ידי פעילות ממשלתית. וכעת עלינו להחליט איזה סוג של פעילות ממשלתית תהיה זו; האם תוכוון, בראש ובראשונה, מתוך הממשלה עצמה, או שבעקיפין, באמצעות כלים שכבר הוקמו ועומדים מוכנים לגבור על הממשלה."

בעוד ארה"ב מתפקדת עדיין ככוח נייטרלי תחת נשיאותו של ווילסון, בית וולינגטון החל לשפוך החוצה שרשרת של שקרים לגבי גרמניה, ואיזה איום היא מהווה לאמריקה.

מזכירים לנו את ההצהרה של באקונין מ-1814, הנקשרת בצורה כה טובה לתעמולה השערורייתית בה עשה ווילסון שימוש כדי לקדם את עניינו:

"שקרים בדיפלומטיות: לדיפלומטיה אין כל משימה אחרת. בכל פעם שמדינה רוצה להכריז מלחמה על מדינה אחרת, היא מתחילה על ידי השקת גילוי-דעת המכוון לא רק לנתיניה, אלא גם לעולם כולו.

בגילוי-הדעת היא מצהירה שהזכות והצדק עומדים לצידה ועושה מאמץ להוכיח שהיא פועלת מתוך אהבת החופש והאנושות (והדמוקרטיה), וכי היא חדורת רגשות נדיבות ושלווה, שסבלה זמן ארוך בשקט עד שמלאה סאת העוולות מצד אויביה וחייבה אותה לאחוז בחרב. "

בה בעת היא מתחייבת לכך שהיא בזה לכיבוש חומרי ואינה מבקשת להרחיב את גבולותיה, וכל מבוקשה הוא לשים קץ למלחמה מרגע שהושב הצדק אל כנו. והצד השני עונה בגילוי-דעת זהה, בו, כמובן, הצדק, זכויות ואנושות,

וכל הרגשות הנאצלים מונחים בו זה לצד זה. שני גילויי-הדעת המנוגדים אך תואמים, נכתבים באותה רהיטות, הם נושמים את אותו זעם צדקני, והראשון כנה בדיוק באותה מידת כנות כמו חברו, דהיינו - שניהם טובעים בשקרים מחוצפים, ורק טפשים יפלו ברשתם. אנשים בעלי רגישות, בעלי ניסיון פוליטי כלשהו, אינם טורחים אפילו לקרוא גילויי-דעת מסוג זה".

הצהרות הנשיא ווילסון זמן קצר לפני שפנה לקונגרס בבקשה להצהרת מלחמה חוקתית, כללו כל אחת ואחת מהמלצותיו של באקונין.

הוא "שיקר בדיפלומטיות" ועשה שימוש בתעמולה גסה שנוצרה בבית וולינגטון, כדי ללבות את הציבור האמריקאי באמצעות סיפורי זוועות שבוצעו על ידי הצבא הגרמני בכניסתו לבלגיה ב-1914.

כפי שנגלה, ברובו המכריע היה זה שקר עצום ממדים שתווך לציבור כאמת.


אני זוכר שהתבוננתי בערמת עיתונים ישנים במוזיאון הבריטי, שם ביליתי חמש שנים במחקר מעמיק. העיתונים כיסו את השנים שבין 1912-1920. אני זוכר שחשבתי אז: "האין זה מדהים שהנהירה אל הממשלה הטוטליטרית-סוציאליסטית של הסדר העולמי החדש מבוצעת בהנהגתה של ארה"ב, שאמורה להיות מבצר החופש?"

אחר-כך, כפי שזכור לי, עלה בדעתי בבהירות רבה, שוועדת ה-300 מחזיקה אנשים משלה בדרגים הגבוהים ביותר והנמוכים ביותר בארה"ב - בבנקים, בתעשייה, במסחר, בהגנה, במחלקת המדינה ולמעשה אפילו בבית הלבן, שלא לדבר על מועדון האליטה הנקרא "הסנאט", שלדעתי הוא פורום לקידום הסדר העולמי החדש.

אני זוכר שחשבתי שמסע התעמולה של הנשיא ווילסון נגד גרמניה והקיסר (למעשה מוצר של סוכני רוטשילד - הלורדים נורת'קליף ורות'מר, ושל מפעל התעמולה בית וולינגטון) לא היה שונה בהרבה מ"המצב המלאכותי" של פרל-הרבור, "אירוע" מפרץ טונקין, ואם נתבונן שוב אחור, גם לא היה הבדל בין שקרי התעמולה לגבי אכזריותם של חיילי גרמניה שנטען כי קצצו ידיים ורגליים של ילדים בלגיים קטנים ב-1914, ובין השיטות ששימשו כדי להונות ולסמם את העם האמריקאי כך שיאשר לממשל-בוש לפלוש לעירק. בעוד ב-1914 היה זה הקיסר שנטען לגביו כי הוא "פרא אכזרי", "רוצח חסר-רחמים", "מפלצת", "הקצב מברלין", הרי ב-2002 היה זה הנשיא חוסיין שעליו נאמרו כל אותם דברים ואף יותר, כולל "הקצב מבגדד".

אמריקה המסכנה, המרומה, מולכת-השולל, התמימה והמאמינה שהוטעתה והונתה!

מתי כבר תלמדי?


ב-1917 נדחפה אג'נדת הסדר העולמי החדש דרך בית-הנבחרים והסנאט על ידי וודרו ווילסן, והנשיא בוש כפה אותה לגבי עירק דרך בית-הנבחרים והסנאט בשנת 2002, בלא כל עימות, תרגיל בכוח שרירותי והפרה גסה של חוקת ארה"ב, שהעם האמריקאי משלם עבורם מחיר עצום. ואולם העם האמריקאי סובל מהלם רעיל שהופעל עליו באמצעות מכון טביסטוק ליחסי-אנוש, והוא מהלך כמוכה-ירח ובלא כל מנהיגות.

הם אינם יודעים מהו המחיר וגם לא מעוניינים לברר זאת. ועדת ה-300 ממשיכה לשלוט בארה"ב, ממש כפי שעשתה בתקופות הנשיאות של ווילסון ורוזוולט, בעוד העם האמריקאי זוכה להסחות דעת נוסח "לחם ושעשועים", רק שכיום השעשועים הם בייסבול, כדורגל, הוליווד עד אין-קץ, וביטוח לאומי. דבר לא השתנה.

ארצות-הברית, מוטרדת, נרדפת, נדחפת ונדחקת, צועדת במסלול המהיר של הסדר העולמי החדש, מונעת על ידי הרפובליקנים הרדיקלים של מפלגת המלחמה שהשתלטה עליה דרך מדעני מכון טביסטוק ליחסי-אנוש:

רק לאחרונה נשאלתי על ידי מנוי - "איפה ניתן למצוא את מכון טביסטוק?" ותשובתי היתה: "רק הבט סביבך, בסנאט של ארה"ב, בבית-הנבחרים, בבית-הלבן, במחלקת-המדינה, במחלקת-ההגנה, בוול-סטריט, בתחנות הטלוויזיה - פוקס (Faux), ותראה את סוכני השינוי שלהם בכל אחד מן המקומות הללו."

הנשיא ווילסון היה הנשיא האמריקאי הראשון ש"ניהל" את המלחמה דרך ועידה אזרחית, בהנחייתם וניהולם של ברניס וליפמן מבית וולינגטון, וזאת כבר הזכרתי לעיל.

הצלחתו המהדהדת של בית וולינגטון, והשפעתו העצומה על מהלך ההיסטוריה האמריקאית החלה קודם לכן, ב-1913. ווילסון בילה קרוב לשנה שלמה בהרס המחירים המוגנים של המסחר, שהגנו על השווקים המקומיים של ארה"ב מקריסה תחת "הסחר החופשי", ובייחוד הנוהג לאפשר למוצרים זולים מבריטניה, שיוצרו בעזרת כוח-עבודה זול בהודו, להציף את השוק האמריקאי. ב-12 באוקטובר 1913 חתם ווילסון על צו שהיווה את תחילת-סופו של מעמד-הביניים האמריקאי הייחודי, זה שהיה כבר מזה זמן רב מטרתם של הסוציאליסטים מהאגודה הפביאנית בבריטניה. הצו תואר כאמצעי ל"התאמת מחירים" אולם נכון יותר להגדירו כ"צו להרס מחירים".

כוחו החבוי של בית וולינגטון היה כה רב, שרוב העם האמריקאי קיבל את השקר הזה, בלא לדעת או להבין שמדובר במסמר הקבורה של המסחר האמריקאי, זה שיוביל ל-NAFTA (הסכם הסחר החופשי של צפ' אמריקה), GATT (ההסכם הכללי לסחר ומחירים) ו-WTO

(ארגון הסחר העולמי). מדהימה יותר היתה הקבלה של חוק מס-ההכנסה הפדרלי, שהועבר ב-5 בספטמבר 1913, כתחליף למחירי הסחר, כמקור-הכנסה לממשל הפדרלי. מס-ההכנסה הוא דוקטרינה מרקסיסטית שלא קיימת בחוקה האמריקאית, ממש כפי שבנק הפדרל-ריזרב לא קיים בה. ווילסון קרא לצמד המכות שהעניק לחוקה "מאבק עבור העם ועבור עסקים חופשיים", ואמר שהוא גאה לקחת "חלק בהשלמת חלק גדול של העסקים..." חוק הפדרל-ריזרב, שהוסבר על ידי ווילסון כ"בניה מחדש של הבנקאות הלאומית ומערכת המטבע", נדחף באמצעות גל-שוטף של תעמולה שנבעה מבית וולינגטון, בדיוק בזמן לתחילת אירועי השנאה שפתחו את מלה"ע I.

רוב ההיסטוריונים מסכימים שללא קבלתו של חוק הפדרל-ריזרב, לורד גריי לא יכול היה להצית את ההתלקחות האיומה הזו.

שפת הרמייה של חוק הפדרל-ריזרב עוצבה בהנחיית ברניס וליפמן, שהקימו את "ליגת האזרחים הלאומית" והושיבו בראשה את סמואל אונטרמאייר הידוע לשמצה, לשם קידום בנק הפדרל-ריזרב, ששלט בצורה בטוחה בכספי האנשים ובמטבע, והעביר אותם למונופול פרטי בלא הסכמת הקרבן.

אחת מפיסות ההיסטוריה המעניינות ביותר סביב השלטת אמצעי השיעבוד הפיננסי הזר הזה, היתה שקודם שנשלח אל ווילסון לחתימתו, עותק ממנו נמסר לקולונל אדוארד מנדל-האוז המרושע, כנציג בית וולינגטון והאוליגרכיה הבריטית, שיוצג על ידי הבנקאי ג'יי.פי. מורגן. באשר לעם האמריקאי, שבשמו כונן אמצעי שליטה הרסני זה, לו לא היה כל מושג, ולו הקלוש ביותר, כיצד הולך שולל, רומה, הואכל בשקרים והופל בפח. אמצעי שיעבוד הודק סביב צווארם של התושבים בלא שהקורבנות יהיו מודעים לכך אי-פעם.

שיטתו של בית וולינגטון היתה בשיאה כאשר ווילסון תודרך כיצד לשכנע את הקונגרס שיצהיר מלחמה על גרמניה, אף שזכה בבחירות אך-ורק על-סמך הבטחתו לשמור את אמריקה מחוץ למלחמה המתחוללת באירופה - ניצחון עצום לאומנות החדשה של עיצוב דעת-הקהל. בדיוק זה - שאלות הסקר הואפלו כך שהתשובות שיקפו את דעת הציבור, ולא את מידת ההבנה שלהם לגבי השאלות, או לגבי תהליכי מדע-הפוליטיקה.

מחקר מעמיק ועיון ברישומי הקונגרס משנת 1910 עד 1920 שביצע כותב שורות אלו, הראו בבירור רב שלולא חתם ווילסון על חוק "רפורמת המטבע" גורם-העוול ב-23 בדצמבר 1913, לא היתה ממשלת הצללים המקבילה של הדרג העליון בארה"ב, שהוזכרה כבר על ידי הרברט ג'ורג' וולס, יכולה להפנות את משאביה הנרחבים של ארה"ב לעבר המלחמה באירופה.

בית מורגן, שייצג את ה"אולימפיאנים" בוועדת ה-300, ומוקד הכוח הפיננסי בעיר לונדון, שיחקו תפקיד מוביל בעיצוב "בנקי הפדרל-ריזרב של ארה"ב", שלא היו "פדרלים" ואף לא "בנקים", אלא מונופול פרטי להנפקת כסף שהודק סביב צווארו של העם האמריקאי, שכעת היה כספם טרף לגניבות בהיקף בל-יתואר, תוך שהם הופכים לעבדי הסדר העולמי החדש בתוך הממשלה החד-עולמית המתהווה. המיתון הגדול של שנות ה-30 היה החשבון הקטסטרופלי השני שנאלץ העם האמריקאי לשלם, לאחר תשלום החשבון של מלה"ע I (ראו נספח).

אלו הקוראים ספר זה כהקדמה ראשונה לסדר העולמי החדש תחת ממשלה חד-עולמית, יהיו ספקנים; אולם קחו בחשבון שדמות בכירה לא פחות מאשר סר הרולד מקינדר, בכבודו ובעצמו, לא טרח להסתיר את אמונותו לגבי הגעתו.

יתר על-כן, הוא הודיע שדבר זה עשוי להיות דיקטטורה. לסר הרולד היו קורות חיים מרשימים, בהיותו פרופסור לגיאוגרפיה באוניברסיטת לונדון; מנהל ביה"ס לכלכלה של לונדון בין השנים 1903-1908 וחבר פרלמנט בין 1910-1922. הוא אף היה חבר קרוב של ארנולד טוינבי, אחד המאורות המובילים של בית וולינגטון. הוא חזה בדיוק את ליבת האירועים הגיאו-פוליטיים המטלטלים, שרבים מהם אכן התרחשו בפועל.

"נבואה" מסוג זה היתה כינון שתי הגרמניות, הרפובליקה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה, והרפובליקה הפדרלית של גרמניה. המבקרים טענו שקיבל את המידע מטוינבי; שמדובר היה אך ורק בתכנון לטווח ארוך של ועדת ה-300, שטוינבי ידע על קיומו.

לאחר בית וולינגטון, טוינבי עבר למוסד המלכותי ליחסים בינלאומיים (RIIA) ולאחר מכן לאוניברסיטת לונדון, שם ישב בראש הפקולטה להיסטוריה בינלאומית. בספרו, "אמריקה והמהפכה העולמית", כתב:

"אם ברצוננו למנוע התאבדות המונית, עלינו ליצור במהירות את המדינה-העולמית שלנו, והמשמעות היא, ככל הנראה, שיהיה עלינו ליוצרה תחילה באופן בלתי-דמוקרטי. יהיה עלינו להתחיל בבניית המדינה-העולמית כעת, בתכנון הטוב ביותר הניתן ליישום כרגע."

טוינבי המשיך בכך בגלוי, וטען ש"הדיקטטורה העולמית" הזו תהיה חייבת להחליף "את המדינות הלאומיות המקומיות, המזהמות את המפה הפוליטית הנוכחית."

המדינה-העולמית אמורה היתה להיבנות על בסיס השליטה המוחית והתעמולה שיהפכו אותה לקבילה. הסברתי בספרי "ועדת ה-300", כי ברניס "ירה את יריית הפתיחה" לסקרים בספריו מן השנים 1923 ו-1928, "תעמולה" ו-"גיבוש דעת הקהל".

לאחר מכן הגיעה ההסכמה להנדסה:

שימור-עצמי, שאפתנות, גאווה, רעב, אהבת משפחה וילדים, פטריוטיות, חקיינות, התשוקה להפוך למנהיג, אהבת המשחק - מניעים אלו ואחרים הם חומרי-הגלם הפסיכולוגיים שכל מנהיג חייב לקחת בחשבון במאמציו לזכות באהדת דעת-הקהל לרעיונותיו.

כדי לתחזק את הביטחון העצמי שלהם, רוב האנשים זקוקים לביטחון בכך שכל מה שהם מאמינים בו הוא אמת.


ספרים אלו נבחנו ועלינו להוסיף, כי בעת כתיבתם, ההירארכיה של טביסטוק חשה ככל הנראה בטוחה דיה כדי להתמוגג משליטתה בארצות הברית ובריטניה, שפרחה לכדי קשירת קשר בגלוי, ברוח הקווים המנחים שהוצעו לראשונה על ידי הרברט ג'ורג' וולס.

עם עלייתו של בית וולינגטון, שמומן על ידי הממלכה הבריטית, ומאוחר יותר על ידי רוקפלר, רוטשילד וארה"ב, התרבות המערבית נכנסה לשלב הראשון של תוכנית שתאפשר לממשלה-סודית לשלוט בעולם, דהיינו - ועדת ה-300.

מכון טביסטוק ליחסי אנוש החל לקרום עור וגידים.


"קרן טביסטוק ופורטמן NHS היא קרן מומחים לבריאות הנפש המתמקדת באימון וחינוך, כמו גם במגוון שירותי בריאות הנפש ותרפיות פסיכולוגיות לילדים ומשפחותיהם, צעירים ומבוגרים". (מתוך האתר הרשמי:https://tavistockandportman.nhs.uk/about-us/)


 
נהניתם? החכמתם? נתרמתם? נשמח אם תתרמו בחזרה.

הספר המקורי מאת ג'והן קולמן.

תרגום ועריכה - יולי רמון, 18.05.2023



Comments


bottom of page