עבד רו-שין
41 - היה היה פעם...
רק שלוש מילים הן אלו, אולם כוחן כשל נוסחת קסמים; שכן הן נושאות עמן את התכונה, המעוררת בכל אדם מיד תחושה מיוחדת כלשהי. לעתים רחוקות זוהי תחושה זהה. כך גם השפעתה של המוזיקה. כמו המוזיקה מוצאות גם שלוש מילים אלו את דרכן ישירות אל רוח האדם, אל "האני" האמיתי שלו. כמובן שרק אצל הללו שאינם מחזיקים את רוחם כשהיא מסוגרת לחלוטין בתוך עצמה ואיבדו בתוך-כך את האנושיות האמיתית על-פני-האדמה.
ואולם אדם רגיל ייזכר מיד, בשמעו את המילים, אף שלא מרצונו, בחוויה מוקדמת כלשהי. היא ניצבת חיה למולו ויחד עם תמונתה הוא חש גם את התחושה המתאימה.
רכות של כמיהה אצל האחד, אושר מלא געגוע, או תשוקה שקטה שלא מומשה. אצל האחר אולי הגאווה, הזעם, האימה או השנאה. תמיד חושב האדם על דבר-מה שחווה אי-פעם, שהותיר עליו רושם בלתי-רגיל, אולם גם כזה שסבר כי מחק מזמן מזיכרונו.
אך דבר לא נמחק בתוכו, דבר לא אבד מן החוויה שחווה אז באמת בפנימיותו. עדיין יכול הוא לקרוא לכל זה "שלי" כאילו רכש אותו באמת והפכו לנצחי. מכל-מקום, הדבר נכון רק לגבי החוויות! דברים אחרים לא יתעוררו למשמע המילים.
מרגע שאדם שם ליבו לכך בצורה מפוקחת, יזהה עד מהרה, מה באמת חי בתוכו, ומה ניתן לכנות כ"מת", דהיינו - קליפה חסרת-רוח של זיכרונות חסרי-מטרה.
מטרה ושימוש עבור האדם, שאל לנו למנות עליהם את הגוף, הם רק הדברים שנחרטו בו עמוק במידה מספקת במהלך חייו הארציים, כך שיטביעו חותמם על נשמתו, שאינם חולפים ואינם מניחים שימחו אותם. רק חותם מסוג זה יהיה בעל השפעה על תמונת הרוח-האנושית ועל המשך קידומה של הרוח לשם התפתחותה המתמשכת.
למעשה, על-כן, רק מה שיכול להותיר רושם עמוק מסוג זה, הוא הדבר שנחווה והפך לאישי. כל דבר אחר חולף בלא השפעה מעלינו או משמש, לכל היותר, כמסייע לבניית התרחשויות, שיוכלו לזמן רושם והשפעה גדולים.
יבורך האדם שיכול לכנות בכינוי "שלי" חוויות עוצמתיות כה רבות , אחת היא כמה אושר או כאב הסבו לו; שכן חותמן הוא הדבר רב-הערך ביותר אותו תיקח נשמת-האנוש במסעה אל העולם-שמעבר.
–
עבודה-שכלית ארצית בלבד, כפי שנהוג כיום, תהיה לתועלת רק אם נעשה בה שימוש נכון, לשם הקלה על הקיום-הארצי הגופני. זוהי, אם נתבונן לעומק, מטרתה הסופית של כל פעולה המבוצעת על ידי השכל! בסיכומו של דבר, אין לעולם תוצאה אחרת. בכל ידע-נרכש, אחת היא מה היקפו, או תחום עיסוקו, ובכל עבודה שהיא, בין אם בדרגת המדינה או בחוג המשפחה, בכל אדם בודד או במדינה כולה, ובסופו של דבר באנושות כולה.
למרבה הצער הוכפף הכל בלא-כל-תנאי לשכל בלבד, וכך הוא נכבל בשלשלאות כבדות אל מוגבלותה הארצית של יכולת-התפישה, דבר המניב כמובן כעת, ויוסיף להניב בעתיד תוצאות הרסניות בכל הפעולות והאירועים.
רק חריג אחד בלבד קיים בכלל הזה על-פני-האדמה כולה. החריג הזה, מכל-מקום, אינו הכנסייה, כפי שיסברו רבים, וכפי שאמור היה להיות על-פי-דין, אלא האָמָּנוּת! בה ממלא כעת השכל רק תפקיד משני, באופן בלתי-נמנע. ואולם במקום בו ידו של השכל על העליונה, הופכת האָמָּנוּת מיד לאֻמָּנוּת, הפחותה בדרגתה; היא שוקעת עמוק, מיד וללא עוררין. זוהי המסקנה האחת והיחידה, שבטבעה הפשוט לא ניתן כלל להסיק אחרת ממנה. אין בנמצא ולו חריג אחד לכך.
את אותה המסקנה כמובן, ניתן להסיק גם לגבי כל האחרות! האין הדבר מביא את האדם לכדי מחשבה? כמו אבק הוא חייב לסמא את עיניו. לאדם החושב ולאלו הדומים לו, המשמעות היא ברורה ביותר, שגם בכל הדברים האחרים, בהם שולט המוח, אין הוא יכול להשיג אלא תחליף, את פחות-הערך יותר! מתוך עובדה זו על האדם להכיר, מהו המקום שהוקצה לשכל מדרך הטבע, אם ברצונו להקים דבר-מה נכון ובעל-ערך!
רק האָמָּנוּת לבדה, עד-כה, היא שנולדה מתוך פעולת הרוח החיה, מתוך התחושה. רק היא הגיעה ממקור ותהליך טבעיים, דהיינו - רגילים ובריאים. הרוח אינה מבטאת את עצמה באמצעות השכל, אלא דרך התחושות, ומתגלה רק במה שהאדם מכנה בכללות כה רבה "מזג".
בדיוק זהו הדבר שאיש-השכל הגאוותן והמוחצן נהנה ללעוג וללגלג עליו. הוא לועג בכך לדבר רב-הערך ביותר באדם, בדיוק לאותו הדבר ההופך את האדם לאדם!
לרוח אין דבר וחצי-דבר עם השכל. אם מבקש האדם סוף-סוף להשיג שיפור בכל, עליו להסב שימת-ליבו אל מילותיו של הצלוב: "הכר תכירו אותם בפריהם!" הגיע העת, בה יתרחש הדבר.
רק מעשיה של הרוח נושאות בקרבן, מראשיתן, את החיים, ועמם משך והמשכיות. וכל דבר אחר יקרוס אל תוך עצמו, כאשר תחלוף עונת פריחתו. מרגע שיבוא זמנם של הפירות, תיחשף הריקנות לעין-כל!
התבוננו בהיסטוריה!
רק עבודת הרוח, דהיינו האמנות, מוסיפה להתקיים אחר כל העמים, שכבר נכחדו בהשפעת שכלם הקר וחסר-החיים. כל הידע הנשגב והמפורסם לא יכול היה להצילם מכך. מצרים, יוונים, רומאים, הלכו בדרך זו, מאוחר יותר גם ספרדים וצרפתים, וכעת הגרמנים - ואולם עבודות האמנות האמיתית - הן שרדו כולן. והן אינן יכולות להיעלם. אולם איש לא ראה את הסדר הקבוע והקפדני שבהתרחשות החוזרת הזו. איש לא חשב על כך, לעקור מן השורש את הרוע הכבד הזה.
ובמקום לחפשו, ולשים קץ לריקבון המתמשך וחוזר, אחת ולתמיד, נכנעים לו האנשים ומתמסרים בעיוורון לאותו "אין אפשרות לשינוי", כשהם מלווים אותו בתלונות ומענות.
וכעת נוגע הדבר, סוף-סוף, לאנושות כולה!
סבל רב כבר נאסף מאחורינו, ורב ממנו עוד ממתין לפנינו. וכאב עמוק חודר בין שורותיהם הצפופות של אלו, אשר בחלקם נפגעו ממנו כבר כעת.
חשבו על העמים שכבר נחרבו, מרגע שהגיעו לעונת-פריחתם, אל נקודת השיא של השכל. הפירות אשר צמחו מתוך פריחה זו היו זהים בכולם!
היעדר-מוסר, היעדר-בושה, וגרגרנות על כל צורותיהם, ולאחריהם הקריסה וההתפוררות הנלוות אליהם באורח בלתי-נמנע.
התוצאה המתחייבת זהה אצל כולם, וניכרת לעין כל! וכל אדם חושב, אין-ספק שימצא צורה מסוימת ביותר וסדר נכון של החוקים הקשוחים הפועלים בהתרחשויות אלו.
כל אחד ואחד מן העמים הללו חייב היה להכיר לבסוף בכך, שגדולתו, כוחו, ותפארתו, אך ורק מראית-עין היו, ורק בעזרת אלימות וכפייה עמדו על כנם, לא מתוך בריאות קיימו את עצמם במעמד זה.
פתחו על-כן את עיניכם, במקום להתייאש! הביטו סביבכם, לימדו מן העבר, השוו אותו עם המסר שהגיע לידיכם כבר לפני אלפי שנים מן האלוהות, ואז מוטל עליכם למצוא את שורש הרוע המכלה-כל, שהוא המכשול היחיד לעלייתה של האנושות כולה.
רק כאשר ייעקר הרוע משורש, תהיה הדרך לעלייה פתוחה לכל, ולא קודם לכן. ודרך זו תהיה אז נצחית, שכן היא תוכל לשאת את כל חיותה של הרוח, שהיתה עד-כה מנועה מהגעה אליה. –
הרוח אינה בדיחה, ואף אינה שכל!
הרוח אף אינה ידע-נרכש.
בטעות קורא האדם, לפיכך, לאדם אחר "עשיר ברוחו", כאשר אותו אדם למד רבות, קרא, התבונן ואף יודע לנהל היטב שיחה בנושאים הללו.
או כאשר הוא מבריק ברעיונותיו וחריפות שכלו.
הרוח היא דבר שונה לחלוטין.
זוהי תכונה עצמאית, המגיעה מעולם בו נמצאים כל אלו שהם כמוה, עולם שונה מזה עליו נמנים האדמה והגוף-האנושי.
עולם-הרוח מתקיים גבוה יותר, הוא בונה את חלקה הגבוה והקליל ביותר של הבריאה.
חלק רוחני זה באדם נושא על-כתפיו, הודות לתכונתו, את המשימה לחזור אל עולם-הרוח, מיד עם היפרדו מן המעטפת הגשמית.
הדחף לכך משתחרר בדרגה מסוימת של בשלות ומוביל אז את הרוח כלפי מעלה, אל בני-מינה, בכוח-המשיכה.
אין לרוח דבר וחצי-דבר עם השכל, רק עם התכונה המכונה על ידי האדם "מזג".
עושר-רוחני יהיה, על-כן, זהה במשמעותו ל"בעל-מזג" ואולם לא ל"משכיל".
כדי להקל על מציאת ההבדל, השתמש כעת האדם במשפט:
"היה היה פעם...!"
מחפשים רבים כבר מוצאים בו את ההבהרה הנחוצה להם.
אם יתבוננו בעצמם בשום-לב, יוכלו לזהות היכן, בחיי-הארץ עד-כה, עשו שימוש ברוחם, או מה שימש עבורם אך-ורק כאמצעי שיקל עליהם את החצייה והעבודה שנדרשה מהם בסביבה הארצית.
דהיינו, מה שהוא לא רק ארצי, אלא גם נושא עמו ערכים מן העולם-שמעבר, ומה משמש אך ורק מטרות ארציות, אולם נותר חסר-ערך בעולם-שמעבר.
את הראשון יוכל האדם לקחת עמו בעלייתו, את האחר ייאלץ להותיר מאחוריו כשייפרד מן הארץ, שכן הוא שייך רק לכאן, ואין לו כל שימוש עבורו בהמשך דרכו.
מה שיותיר מאחור, מכל-מקום, אינו אלא מכשיר עבור ההתרחשות הארצית, כלי-מסייע לתקופת-הארץ, ולא יותר מכך.
אם יוערך מכשיר כלשהו וישמש שלא כערכו, אלא גבוה מכך, הוא לא יוכל כמובן למלא את הציפיות, הוא יועמד במקום שאינו תואם את מטרתו, ומדרך הטבע גם יגרום בכך פגעים מסוגים שונים, שעם הזמן ימשכו אליהם תוצאות שלא ניתן עוד לתקנן.
על כלי-עבודה אלו נמנה בראש-ובראשונה השכל האנושי, המחויב לגלם בתוכו, כתוצר המוח-האנושי, את המגבלות אליהם נותר כפוף כל גוף בחומריות הגשמית, בהתאם לאופיו ותכונותיו.
והתוצר אינו יכול להיות שונה מן המקור שיצר אותו.
הוא נותר תמיד כבול אל סוגו של המקור.
כך אף הפעולות המחוללות באמצעות מוצר זה.
זה מאפשר לשכל, מדרך-הטבע, רק את יכולת-התפישה הארצית הצרה, שהיא דחוסה וכבולה אל המרחב והזמן.
ומשום שמקורו הוא בחומריות-הגשמית המתה, אשר אינה נושאת כל חיים משל עצמה, הרי שגם הוא חסר כל כוח-חיות.
מצב זה ממשיך להתקיים, כמובן, גם בכל השפעותיו של השכל, והוא נותר חסר-כל-יכולת להפיח רוח-חיים ביצירתו.
בהתרחשות טבעית זו, הבלתי-ניתנת לשינוי, טמון המפתח למהלכים המעורפלים במשך קיומה של האנושות על-פני-האדמה הקטנה הזו.
עלינו ללמוד להבדיל סוף-סוף, בין רוח ובין שכל, בין גרעין-החיות של האדם ובין כלי-העבודה שלו!
אם גבר כלי-עבודה זה על גרעין-החיות, כפי שהתרחש עד-כה, תהיה התוצאה בלתי-בריאה, והיא תישא בחובה את זרעי-המוות כבר מרגע-היווצרה, והדבר-החי, הגבוה יותר, ורב-הערך ביותר, ייכבל, ייאזק, וינותק מפעילותו ההכרחית, עד שיעלה, בלא שסיים את התפתחותו, מתוך הריסות מבנה-המוות שהתמוטטותו היתה בלתי-נמנעת.
וכעת, נציב במקום "היה היה פעם..." את השאלה:
"כיצד היה זה אז?"
עד כמה שונה ההשפעה.
ניתן מיד להבחין בהבדל הגדול.
השאלה הראשונה פונה אל התחושה, זו הקשורה אל הרוח.
אולם השאלה השנייה פונה אל השכל.
תמונות שונות לחלוטין עולות וצפות אז.
מלכתחילה הן צרות, קרות, חסרות חום וחיות, משום שהשכל אינו מסוגל להעניק להם את כל זה.
אשמתה הגדולה ביותר של האנושות, מלכתחילה, היא שהציבה את השכל הזה, שאינו יכול ליצור אלא מוצרים מלאי-פגמים וחסרי-חיים, על בימה גבוהה, ופיזזה סביבו בהערצה.
הוענק לו המקום שאמור היה לשמש את הרוח בלבד.
נקודת-פתיחה זו עומדת בניגוד מוחלט לכל הוראות הבורא, ולפיכך גם בניגוד לטבע, שהרי הוראות אלו הן המעוגנות בבסיס ההתרחשויות בטבע.
ולכן לא יוכל דבר להוביל אל מטרה אמיתית כלשהי, אלא ייכשל מיד עם תחילתה של עונת הקטיף.
אין דרך אחרת. זוהי התרחשות טבעית, ובלתי-נמנעת.
רק הטכניקה עצמה שונה, מתעשייה אחת לחברתה.
התרחשות זו נדחפה כבר לגובה רב על-ידי השכל, והיא תוסיף להתקדם אף מעבר-לכך בעתיד!
עובדות אלו, מכל-מקום, ישמשו כראייה לאמיתות דבריי.
טכניקה היתה ונותרה, בכל הדברים כולם, דבר ארצי וחסר-חיים.
ומשום שהשכל נמנה אף הוא על הדברים הארציים, יכול הוא להבריק בביצועיו הטכניים ולהשיג דברים נפלאים באמת.
שם הוא נמצא במקומו הנכון, שם הוא ממלא את תפקידו האמיתי!
ואולם במקום בו נדרש להישקל גם "החי", דהיינו האנושי הטהור, שם אין השכל, באופיו, מספיק, והוא נכשל מיד כאשר חדלה הרוח להנחותו!
משום שרק הרוח היא חיים.
הצלחה באמנות מסוג מסוים תוכל תמיד לגרום לפעילות באותו סוג.
לעולם, על-כן, לא יוכל השכל הארצי לפעול במישור הרוחני!
ומשום כך נחשב הדבר כהפרה חמורה של האנושות, שהציבה את השכל מעל לחיים.
האדם יצר בכך היפוך ישיר של משימתו, כשראשה כלפי מטה, כנגד הוראת-הבריאה הטבעית לחלוטין, בכך שפינה לשכל - שאמור היה לתפוס את המקום השני והארצי בלבד, את המקום העליון השייך לרוח החיה.
והתוצאה כעת, שאף היא טבעית לחלוטין, שהוא נאלץ לבצע את חיפושיו, מלמעלה כלפי מטה, במאמצים רבים, כשהשכל ניצב מעליו עם יכולת-התפישה המוגבלת שלו, ומונע כל יכולת להביט למרחק, במקום בו אמורה היתה הרוח לצפות מלמעלה כלפי מטה ולפקח על הכל.
אם רוצה הוא להתעורר, יהיה חייב תחילה לבצע "היפוך מאורות".
להציב מה שנמצא כעת למעלה - השכל, במקומו כפי שנקבע עבורו באופן טבעי, ולהעלות חזרה את הרוח אל מקומה הנכון למעלה.
חילוף הכרחי זה כבר אינו קל עוד, לאדם של ימינו.
-
פעולת-החילוף שביצע האדם אז, שהיוותה ניגוד כה נחרץ לרצונו של הבורא, נגד חוקי-הטבע, היתה למעשה "הגירוש מגן-העדן", שתוצאותיו הנוראות אינן מותירות עוד דבר לשאוף אליו; שכן צמח והפך ל"חטא הקדמון", כשהעלאת השכל למדרגת השליט-הבלעדי משכה אף היא אליה את התוצאה הטבעית, לפיה הטיפוח וההפעלה החד-צדדיים חיזקו עם הזמן אף את המוח באופן חד-צדדי, ורק חלק אחד הימנו, האמון על עבודתו של השכל, התפתח, בעוד החלק השני הלך והתנוון.
כתוצאה מכך, החלק שהוזנח והתנוון מסוגל כיום לפעול רק כמוח-חולם בלתי-אמין, וגם אז רק תחת השפעתו החזקה של המוח-הער, זה המפעיל את השכל.
כך שותק חלק-המוח שאמור היה לבנות את הגשר אל הרוח, או נכון יותר, את הגשר מן הרוח אל הארצי כולו, הקשר נותק או הותר במידה ניכרת, והאדם עצמו מנע כל פעילות של הרוח ואף את האפשרות להעניק מעט "רוחניות" לשכלו.
שני חלקי-המוח אמורים היו להתפתח במידה שווה, כדי לבצע פעילות הרמונית משותפת, כמו כל יתר אברי-הגוף. כשהרוח מובילה, והשכל מבצע כאן על-פני-האדמה.
מאליו יובן, על-כן, שגם הפעלת הגוף כולו, וקיומו של הגוף עצמו בכלל-זה, לעולם לא יוכלו להיות כפי שנועד עבורם.
תהליך זה מתרחש, מדרך-הטבע, בכל!
משום שהעיקר, המהותי לכל הארצי, אינו בנמצא!
מכאן גם יובן, שניתוק הרסני זה גרם גם התרחקות והזרה מכל הקשור באלוהי.
אין כל דרך לעקוף זאת.
וזה בתורו גרם לכך שכבר מזה אלפי שנים, כל גופי-הילדים הנולדים, נושאים עמם בתורשה אל הארץ, כבר מלידתם, את מוח-השכל הקדמי כשהוא כה גדול, שהם כפופים בלית-ברירה לשכל, מרגע שמוחם מתפתח לדרגת פעילותו המלאה.
הפער בין שני החלקים הפך כיום כה עצום, היחס בין יכולות הפעולה כה בלתי-מאוזן, עד שבחלק-הארי של כל האנשים לא ניתן עוד להביא לשיפור כלשהו בלא שיידרש תחילה אסון כלשהו.
איש-השכל של היום אינו עוד אדם נורמלי, אלא חסר הוא את התפתחותו של החלק-העיקרי במוחו, זה השייך לאדם השלם, עקב ההתנוונות המתמשכת לאורך אלפי שנים.
כל איש-שכל, ללא-יוצא-מן-הכלל, נושא בגופו רק מוח מוגבל ביכולותיו!מוגבלי-מוח הם, על-כן, אלו המאכלסים מזה אלפי-שנים את האדמה, והללו מתייחסים אל האדם הנורמלי כאל אויב ומבקשים להכניעו.
בניוונם הם מדמים שביכולתם להשיג רבות, ואינם יודעים, שהישגיו של האדם הנורמלי גבוהים עשרות-מונים, ויצירתו מושלמת ועמידה יותר מכל מאמציהם!
ובפני זה המבקש באמת-ובתמים, פתוחה הדרך להגיע ולהשיג יכולת זו!
איש-שכל, מכל-מקום, לא יוכל עוד לתפוש עוד בקלות כה רבה, דבר הדורש לשם הבנתו את פעולתו של חלק-המוח שהתנוון בו!
הוא לא יוכל, גם אם ירצה בכך, וכל-זאת משום הצרה זו מרצון, שהוא לועג בגינה לכל-אשר מעבר להישג-ידו, ולכל-אשר לא יוכל עוד להבין לעולם במוחו, אשר פיגר למעשה בהתפתחותו ושוב אינו נורמלי.
וכאן טמון חלקה הנוראה ביותר של הקללה, בה קולל המין האנושי עקב סטייה זו המנוגדת לטבע.
שיתוף הפעולה ההרמוני בין שני חלקי-המוח, הנמנה על תכונותיו של האדם הנורמלי, שוב אינו אפשרי עבור איש-השכל של היום, זה הקרוי "האדם-החומרני".
החומרנות אינה מידה שיש לשבחה, אלא זוהי עדות למוח מנוון.
עד-כה, המוח הבלתי-טבעי הוא זה השולט על-פני-האדמה, והשפעתו מחויב שתביא לבסוף גם לקריסה הכוללת שאין לעצרה, משום שכל שיבקש מוח זה להגשים, יהיה אף הוא, מדרך-הטבע, מנוון, חסר-הרמוניה ובלתי-מאוזן.
וזאת לא ניתן עוד לשנות, אלא יש להניח לקריסה הקרבה ובאה להתפתח באופן טבעי.
ואז יגיע בוקר התחיה המחודשת לרוח, ולחיים חדשים!
עבדו של השכל, אשר הוביל את המילה מזה אלפי שנים, סיים את תפקידו לעד!
לעולם לא יוכל עוד לעלות, משום כובדן של הראיה והחוויה האישית, שיאלצו אותו, כאדם חולה ודל-רוח, להיכנע לבסוף מרצונו החופשי, לאשר לא יכול להבין.
שוב לא תינתן בידו הזדמנות להתייצב כנגד הרוח, בין אם בלעג או למראית-עין של צדק כוחני, כמו אלו בהם נקט כלפי בן-האלוהים שנאלץ ללחום נגדו.
אי-אז, היה עדיין זמן, למנוע סבל רב.
כעת, לא עוד; על הקשר שנגדע בינתיים, בין שני חלקי המוח, לא ניתן עוד לגשר.
רבים הם אנשי-השכל שירצו שוב ללעוג לדברים הנאמרים בהרצאה זו, בלא שיהיה ביכולתם להביא, למעט כמה מילות-מחץ ריקות, כהרגלם, כל ראיה נגדית עניינית באמת.
ואולם כל מבקש-אמת וכל אדם חושב, יהיה חייב להראות בקנאות-עיוורת מסוג זה ראיה בלבד לכל אשר הבהרתי כאן.
האנשים פשוט אינם יכולים, גם לו השקיעו מאמץ.
הבה נתייחס אליהם על-כן כאל חולים, שבקרוב יידרש להם סיוע... הבה נמתין לכך בשקט ובסבלנות. אין כל צורך בקרב, או בפעולה אלימה, כדי לאלץ את ההתקדמות הנדרשת. שכן הסוף יגיע מעצמו.
גם כאן פועלת התרחשות טבעית בחוקים הבלתי-ניתנים לשינוי, בהתמדה ובדיוק חסר-פשרות.
אז יקום "מין חדש", לאחר הודעות כה רבות.
ואולם מין זה לא יהיה מורכב מיילודים חדשים בלבד, כפי שניתן כבר לראות בקליפורניה ובאוסטרליה, כאלו שניחנו ב"היגיון חדש", אלא בעיקר מן "האנשים שכבר חיים", אשר בזמן הקרוב יחלו "לראות" דרך ומעבר להתרחשויות רבות הצפויות להגיע.
הם יהיו אז בעלי אותו "היגיון" בו ניחנו היילודים החדשים; שכן לא מדובר אלא ביכולת לקיים רוח פתוחה ובלתי-מוגבלת בעולם, רוח שלא תניח עוד למגבלותיו של השכל לדכאה.
ובזאת ייכחד החטא-הקדמון!
דבר מכל זה אינו קשור למה שכונה קודם-לכן בשם "יכולות נסתרות".
זהו רק האדם הרגיל, כפי שאמור הוא להיות!
"להיות רואה" אין משמעו "ראיית-הנסתר", אלא הוא מתאר את היכולת "לראות-פנימה",
להכיר ולזהות.
אז יהיו האנשים מסוגלים לצפות בכל, בלא שיושפעו מדבר, דהיינו, לפרש את הדברים כהווייתם.
הם יראו את איש-השכל כפי שהוא באמת, על סביבתו המוגבלת בצורה כה מסוכנת, המאפשרת, בו-זמנית, את השתלטנות היהירה ואת הגאוותנות הטבועות בה, לאמיתו-של-דבר.
הם יוכלו אף לראות כיצד מזה אלפי-שנים, בעקביות - פעם בצורה זו ופעם באחרת, האנושות כולה כרעה תחת עול זה, וכיצד כיוון נגע-סרטני זה את עצמו, כאויב-מלידה, לעבר מניעת התפתחותה החופשית של הרוח-האנושית, שהיא מטרתו העיקרית והאמיתית של האדם!
דבר לא יחמוק מעיניהם, אף לא הוודאות-המרה, שאת העליבות, הסבל כולו, כל מעידה, הביא עליהם האופל הזה, וכי לא ניתן היה לתקן זאת מעולם, משום שמלכתחילה נמנעה מהם ראיית הדברים נכוחה עקב הצרתה של יכולת-התפישה.
עם ההתעוררות חדלים להתקיים גם כל השפעתם וכוחם של אותם אנשי-שכל.
לכל זמן; שכן, תקופה חדשה וטובה יותר לאנושות עומדת בפתח, בה לא יוכל עוד הישן להחזיק את קיומו. ויחד עמה מגיע גם ניצחון הרוח על השכל הכושל, ניצחון שמאות-אלפים כמהים לו.
רבים מן ההמונים שהולכו-שולל עד-כה, עוד יכירו בכך שמשמעותו של המונח "שכל" היה שגוי לחלוטין עד עתה.
רובם תפשו אותו פשוט כאליל, בלא כל הבחנה, רק משום שגם האחרים הציגו אותו בפניהם ככזה, ומשום שכל חסידיו ידעו כיצד להציג עצמם כשליטים מוחלטים וחסרי-גבול, באמצעות כוחם וחוקיהם.
לכן, רבים אינם מתאמצים כלל לחשוף את ריקנותם האמיתית ואת הפגמים שנחבאו מאחור.
אמנם, יש כעת גם כאלו הלוחמים מזה עשרות שנים באויב זה, בנחישות ובידיעה מוחלטת, בסתר ולעתים אף בגלוי, ונחשפים לא פעם לסבל הרב ביותר.
אך הם נלחמים בלא להכיר כלל את האויב עצמו!
ובשל-כך, כמובן, מתקשים להצליח בכך. הדבר הופך, כבר מתחילתו, לבלתי-אפשרי. חרבו של הלוחם לא הושחזה דיה, משום שהונפה והכתה תמיד על אירועים שוליים.
ובאירועים שוליים אלו, פגעו הללו תמיד בצדי הדברים, בחלל הריק, כילו לשווא את כוחם והביאו לפיצול ופלגנות בתוך עצמם.
למעשה קיים רק אויב אחד לאנושות, לכל אורך הדרך: שלטונו הבלתי-מרוסן עד-כה של השכל!
זה היה הגירוש הגדול מגן-העדן, אשמתו החמורה ביותר של האדם, אשר משכה אליה את כל הרשע. הוא הפך לחטא-הקדמון, וזהו גם האנטי-כריסט, שמפני הרמת-ראשו הוזהרה האנושות.
לשם ההבהרה, שלטונו של השכל הוא המכשיר שבאמצעותו הצליח לשעבד את האנשים.
הוא, אויב-האל, האנטי-כריסט עצמו... לוציפר!
ואנו ניצבים בליבו של הזמן!
הוא מתגורר היום בכל אדם, מוכן ומזומן להשחיתו, שכן פעילותו תביא מיד, וכתוצאה טבעית לחלוטין, להתרחקות מן האל.
הוא מנתק את הרוח מרגע שהורשה לשלוט.
לכן נדרש האדם לעמוד על המשמר.
–
אל לו להפחית בשכלו, אלא להפכו לכלי-עבודה, שזהו תפקידו, ולא להניח לו להפוך לרצון-מכריע.
אל-לו להגיע למעמד של אל!
האדם של המין הבא יוכל אך ורק להתבונן בסלידה, אימה ובושה בזמן שהיה עד כה.
כך, כפי שאנו מגיבים כיום, כאשר אנו צועדים אל תוך חדר-עינויים.
גם שם אנו רואים את פירותיה הבאושים של תעשיית השכל-הקר.
שכן אין מחלוקת על-כך, שאדם עם רק מעט מזג, ולפיכך עם פעילות מוחית, לעולם לא היה מעלה על דעתו זוועות כאלו!
מכל מקום, גם כיום אין כל הבדל, רק מעט יותר הסוואה, וסבלם של ההמונים אינו שונה מעינויו של האדם הבודד דאז.
ואם יעיף האדם כעת מבט לאחור, לא יחדל מלטלטל את ראשו. הוא ישאל את עצמו כיצד התאפשר הדבר, לשאת בשקט עד היום את טעויות ושגיאות אלפי-שנות העבר.
התשובה היא כמובן פשוטה למדי: דרך האלימות. להיכן שלא יישא האדם את עיניו, ניתן לזהות זאת בבהירות רבה.
מעבר לתקופת האימים של העת-העתיקה, כל שעלינו לעשות הוא להיכנס אל חדרי-העינויים הללו, שעוד ניתן לראותם כיום בכל מקום, ושעדיין היו בשימוש עד לפני זמן לא-רב.
חלחלה אוחזת בנו כשאנו מתבוננים בכל אותם מכשירים ישנים. כמה אכזריות קרת-רוח ארוזה בתוכם, איזו חייתיות!
בימינו, איש כמעט אינו מפקפק בכך שבכל המעשים של אז גלומים פשעים חמורים ביותר. ובכך בוצע פשע חמור אף יותר נגד הפושעים עצמם.
אולם בהילקחם ממשפחתם ומן החופש, רבים נזרקו, על-לא-עוול בכפם, אל תוך הבורות הללו. אילו קינות, אילו זעקות כאב נקרעו מתוך כל הללו, כשהם חסרי-הגנה כנגד מעניהם. אנשים נאלצו לסבול דברים, שלשמעם יכולים לעלות במחשבה רק אימה וזוועה.
כל-אחד יתהה בעל-כורחו, אם היה דבר כזה אפשרי כלל, עבור בן-אנוש, כל שאירע לחסרי-האונים הללו בשם החוק והצדק. חוק שנכפה אז רק באלימות וכוח.
ואז נכפתה עליהם, באמצעות כאב גופני, הודאה באשמה, רק כדי שניתן יהיה לרוצחם ברוגע ונינוחות. ואפילו אם אותן הודאות הוצאו בכפייה, כדי לשים קץ לאותם עינויי-גוף חסרי-היגיון, די היה בהן עבור השופטים, משום שלא נזקקו ליותר מכך כדי למלא את הוראות החוק "כלשונן".
האם באמת סברו כל אותם מוגבלים, שיוכלו כך להינקות גם מרצון-האל וימלטו עצמם מחוק-היסוד של פעילות-הגומלין? או שמא לא היו כל אותם אנשים אלא פסולת של הפושעים הקשוחים ביותר, שהעזו לחרוץ משפט לגבי אחרים, או שהציגו לראווה ובבירור, את מוגבלותו החולנית של השכל-הארצי.
לא תיתכן כאן אפשרות -ביניים.
על-פי חוקי-הבריאה האלוהיים, כל בעל-תפקיד, כל שופט, אחת היא מה התפקיד שהוא ממלא כאן על-פני-האדמה, לעולם אינו יכול לחסות תחת מטריית-ההגנה של תפקידו בעת פעולתו, אלא עליו לשאת לבדו בעצמו, ובלא כל הגנה, כמו כל אדם אחר, במלוא האחריות-האישית בגין מעשיו מתוקף תפקידו.
ולא רק מבחינה רוחנית, אלא גם במישור הארצי.
אז יפעל כל אחד בצורה ישרה ואחראית יותר, ו"שגיאות" אלו לכאורה, שאת השפעתן לא ניתן לתקן, שוב לא יתרחשו בקלות כה רבה.
וזאת בלא כל קשר לסבל הגופני הנפשי של הנוגעים בדבר ובני-משפחתם.
אולם הבה נתבונן לשם-כך גם בפרק הקשור להליכים המשפטיים שנכפו על אלו אשר כונו "מכשפות"!
מי שהצליח להגיע אל תיקי המסמכים המשפטיים של הליכים כגון אלו, היה מבקש לעצמו, כשהוא בוער מכלימה, שלא להימנות עוד לעולם על אנושות זו.
כל אדם שהחזיק אז בידע הנוגע לעשבי-מרפא, בין אם מתוך ניסיון מעשי או מסורת נרכשת, וסייע באמצעותו לאנשים הסובלים שביקשו את עזרתו, אולץ לסבול את אותם עינויים, מהם הצילו רק המוות על המוקד, אם גופו לא נכנע עוד קודם לכן לאכזריות זו.
אפילו יופי גופני היווה אז עילה לכך, ובייחוד צניעות, שהיתה בלתי-רצויה.
ואז, זוועות האינקוויזיציה!
לא רבות הן השנים, באופן יחסי, המפרידות בינינו ובין אותם "ימים עברו"!
וכמו שאנו מזהים כיום את חוסר-הצדק, בדיוק כך חש גם העם באותה תקופה. שכן אז עדיין לא הוצר הכל על-ידי "השכל", פה ושם עדיין פרצה דרכו תחושה, הרוח.
האם לא ניתן כיום לזהות לחלוטין את המוגבלות בכל זה?
את הטיפשות חסרת -האחריות?
אנשים מדברים על-כך כיום בהתנשאות ומושכים בכתפיהם, אולם בעיקרון, למעשה לא השתנה דבר. היוהרה מוגבלת-התפישה כלפי כל הבלתי-מובן קיימת גם כיום בדיוק באותה מידה!
במקום אותם חדרי-עינויים, לעג-ההמונים תפש את מקומם כלפי כל דבר החורג מיכולת-תפישתם המוגבלת. הניחו להם, לאנשים, להכות על חזם ולחשוב בכנות, בלא רחמים-עצמיים.
כל אדם ייתפש על-ידם כבר מראשיתו כחריג, כמתחזה, ופעמים רבות אף ייאלץ לעמוד בשל-כך למשפט, אם הוא בעל יכולת לדעת דבר-מה החסום בפני הבנתם של הסוגדים לשכל, או מסוגל אולי לראות בעיניים את'ריות גם את העולם האת'רי כהתרחשות טבעית, שבעוד זמן קצר שוב לא נטיל בה ספק, ואף נחדל ללחום נגדה בגסות.
יישמר לעצמו זה אשר אינו יודע כיצד לנהוג במתת שקיבל לידיו, ומעז לגלות בתמימותו את שראה ושמע. עליו להישמר מכך, כמו כל אותם נוצרים ראשונים, תחת משטרו של נירון-קיסר, עם עוזריו הששים אלי הרג וקרב.
ואם ניחן עוד ביכולות נוספות, שאנשי-השכל לעולם לא יוכלו להבינן, אז ירדפוהו ללא-רחם, יכפישוהו ויגרשוהו, אם לא יהיה לרוחם של כל האחרים; שינסו להפכו ל"בלתי-מזיק", כפי שהם נוהגים לטפח אמירה זו.
איש אינו חש נקיפות-מצפון בשל-כך - אדם כזה נחשב, גם כיום, כטרף-קל עבור כל מי שפנימיותו אינה תמיד טהורה. וככל שיהיה מוגבל יותר, כך ישגה יותר באשליית-חוכמתו וייטה לעבר הגאוותנות.
דבר לא נלמד מכל אותם מהלכים של תקופות העבר, עם העינויים והעלאות על המוקד, וכל אותם תיקים "משפטיים"!
שכן גם היום, עדיין רשאי כל-אחד להכפיש ולהטריד כל מי שהוא חריג או בלתי-מובן, בלא שיידרש ליתן על-כך את הדין. אין הדבר שונה ממה שהיה אז.
גרועות מן המשפטים היו האינקוויזיציות שמוצאן בכנסיות. כאן האפילו קולותיהם הרמים של התפילות המתחסדות על זעקות המעונים. היה זה לעג לרצון-האל בבריאה!
נציגי-הכנסייה דאז הוכיחו בכך, כי אין להם כל מושג בתורתו האמיתית של הצלוב, ואף לא במהותה של האלוהות ורצונה בבריאה, שחוקיה טבועים בבריאה ופועלים בה, בלא שניתן יהיה לשנותם, מראשיתה ועד קץ-כל-הימים.
האל העניק לרוח-האנושית, בעת יצירתה, את הרצון -החופשי בקבלת-החלטה. רק בדרך זו יוכל להבשיל, כפי שאמור להיות, ללטש עצמו ולהתפתח בצורה מלאה. רק שם מצויה עבורו האפשרות לכך. ואולם אם נמנע מימושו של אותו רצון חופשי, הרי מדובר במכשול, אם לא אף בהתנגדות אלימה.
הכנסיות הנוצריות, כמו דתות רבות אחרות, לחמו אז בהוראה אלוהית זו, ופעלו נגדה באכזריות רבה. הן ביקשו לאלץ את האנשים, בעינויים ובמיתות שונות, להתוודות, ואז לבחור ולצעוד בדרכים שהיו מנוגדות לאמונתם ומשכך, מנוגדות גם לרצונם.
ובכך הפרו את צווי-האל.
ואולם לא רק זאת, אלא הם אף מנעו מן האנשים לפתח את רוחם, והסיגו אותה מאות שנים לאחור.
לו-רק הבליח אז, ולו ניצוץ אחד של תחושה, של הרוח, דבר כזה לא יכול היה להתרחש!
לפיכך, חוסר-האנושיות הזה נבע מפעולתו הקרה של השכל.
כמה אפיפיורים, כפי שמוכיחה ההיסטוריה, אף נקטו שימוש ברעל ופגיון כדי להגשים את מטרותיהם ושאיפותיהם הארציות. דברים אלו יכולים היו להתרחש רק תחת שלטונו של השכל, שהכפיף הכל לרצונו במסעות-הניצחון חסרי-המעצורים שלו.
--
ומעל לכל נפרש אז ופרוש גם כיום רצונו של האל, בדמות האירועים שאינם ניתנים לביטול.
בעת המעבר אל העולם-שמעבר, כל אדם מופשט מכוחו והגנותיו הארציים. שמו, מעמדו, הכל נותר מאחור. רק רוח-אדם ענייה תגיע לשם, כדי להתקבל, ולטעום את אשר זרעה.
לא תיתכן ולו חריגה אחת מכך!
דרכם מובילה אותם דרך כל גלגלי הצדק-האלוהי בפעולת-גומלין חסרת-פשרות. שם לא ימצאו כנסיות, או מדינה, אלא רק רוחות-אנוש-בודדות, הנדרשות ליתן בעצמן את הדין על כל שגיאה ששגו!
הפועל בניגוד לרצון-האל, החוטא בבריאה, יישא בהשלכות חטאו. אחת היא באילו נסיבות ומאחורי איזו מסכה ביצע אותו. בין אם אדם בודד, תחת כסותה של הכנסייה, או בית-המשפט... עבירה, בין אם גופנית או רוחנית, נותרת עבירה.
לא ניתן לשנות זאת, גם לא באמצעות מראית-עין של צדק, אשר לאמיתו-של-דבר אינו תמיד צודק; שהרי גם החוקים נקבעו, כמובן, על-ידי אנשי-השכל בלבד, וטבועות בהם על-כן המגבלות-הארציות.
אם רק נתבונן בחוקי מדינות כה רבות, ובייחוד במרכז-אמריקה ודרומה - האדם המנהל כיום את הממשל, ומחזיק בידיו את כל תארי-הכבוד, יכול כבר מחר להיכלא כעבריין, או להיות מוצא להורג, אם איתרע מזלו ומתנגדיו הצליחו לעלות לשלטון בדרך אלימה כלשהי.
אם לא צלח הדבר בידו, לזכות בהכרה כשליט, ייחשב בעיני הכל כפושע ויהפוך לנרדף. וכל הגופים הממסדיים ישרתו ברצון את זה ואת ההוא כאחד.
אפילו אדם הנע-ונד בעולם, נאלץ לעתים-קרובות להחליף את מצפונו כאילו החליף בגד, כאשר הוא עובר ממדינה אחת לאחרת, כדי שיוכר כאדם טוב הן בזו והן באחרת. דבר הנחשב במדינה אחת כעבירה, יהיה לעתים-קרובות ביותר חוקי באחרת, ואולי אף יתקבל בברכה.
זה אפשרי, כמובן, רק בתחומי הישגיו של המוח-הארצי, אולם לעולם לא במקום בו עומד השכל במקומו הטבעי ומשמש כמכשיר ביד הרוח-החיה; שכן, זה הנשמע לרוחו, לעולם לא יפר את חוקי-האל.
ובמקום בו משמשים חוקים אלו כבסיס, שם לא יוכלו להתקיים כל פגם, כל הפרה, אלא רק אחדות, המושכת לעברה אושר ושלום. ביטוייה של הרוח יכולים להיות אך-ורק זהים בכל מאפייניהם הבסיסיים. הם לעולם לא יהיו מנוגדים לעצמם.
גם אמנות-המשפט, אמנות-הריפוי, אמנות-הממשל, יישארו רק אומנות לוקה-בחסר, במקום בו השכל משמש כבסיס והרוח חסרה בתוכו.
דרך אחרת פשוט אינה אפשרית.
כל האמור נובע כמובן שוב-ושוב ממשמעותו האמיתית של המונח "רוח".
–
הידע הוא מוצר, ואולם הרוח היא חיים, שאת ערכם וכוחם ניתן לאמוד רק בהקשר למקורה של הרוחניות. ככל שקשר זה עמוק ופנימי יותר, כך רב יותר ערכו של החלק הנובע מן המקור, וכוחו עצום יותר. ואולם ככל שהקשר רופף יותר, כך מתרחק אותו חלק, דהיינו - האדם, הופך שונה, בודד וחלש יותר.
אלו הם דברים מובנים מאליהם ופשוטים, עד שיקשה להבין כיצד יכולים היו אנשי-השכל לשגות שוב-ושוב בחולפם על-פניהם.
משום שהגזע, העלים והפירות מקבלים את שהעניק להם השורש.
ואילו גם כאן נראית צרות-התפישה חסרת-התוחלת - במאמץ רב הקימה לעצמה חומה ושוב אינה יכולה להביט מעבר-לה, לא כל-שכן דרכה.
אותם אנשי-שכל, מכל-מקום, בחיוכם המלגלג בשמץ-עליונות, ובמבטם המרחף בריחוק מעל לכל, יתייחסו אל החיים-ברוחם, הללו שאינם משועבדים עדיין עד עומק-נשמתם, כאל כחסרי-כל או חולים הזויים, שיש לעזבם לאשליותיהם על אף החמלה, וזאת - משום שגבולות תפישתם אינם מניחים להם להכיר ולראות אפילו את הראיות הנגדיות הברורות.
כל מאמץ לשפר מצב זה, ידמה לניסיון חסר-התוחלת להעניק לגוף בריא ריפוי באמצעות מלבוש חדש ומבהיק. החומרנות כבר הגיעה אל שיאה, חלפה על פניו וכעת עליה להכיר בכישלונה ולקרוס בקרוב חזרה אל תוך עצמה.
ויחד עמה תסחף גם חלקים ניכרים מן הטוב.
החסידים כבר הגיעו לקצה-כוחם, ובקרוב יתעו בתוך יצירתם ואחר בתוך עצמם, בלא לזהות את התהום שנפערה למרגלותיהם.
כעדר ללא רועה יהיו הללו עוד-מעט, אינם בוטחים עוד זה בזה, כל אחד פונה לנתיבו האישי, ועדיין, גם אז, פוסעים בגאוותנות ותחושת-עליונות על-פני האחרים.
בלא שקילה מעמיקה, עוקבים אחר הרגליהם משכבר-הימים. גם הם, עם כל סימני מראית-העין החיצוניים של ריקנותם, יצנחו לבסוף בעיוורון אל תוך התהום. הם רואים רוחניות בתוצרי-מוחם בלבד. ואולם כיצד יוכל החומר חסר-החיים לחולל מתוכו רוח חיה?
במקרים רבים גאים הם בחשיבתם המדויקת, אך בדברים החשובים באמת הם מותירים פגמים חסרי כל אחריות ומצפון.
בכל צעד חדש, בכל ניסיון לשיפור מוטמעת תמיד, שוב-ושוב, דלותה של יצירת-השכל ולפיכך גם זרעה של ההתפוררות הבלתי-נמנעת.
אין בדברים שאמרתי משום נבואה, אף לא תחזיות חסרות-אחיזה, אלא אלו תוצאות רצונה של הבריאה המחיה-כל, תוצאות שאינן ניתנות לשינוי, ושאת חוקיהן אני מסביר בהרצאות שלי.
אלו הפוסעים עמי ברוחם בדרכים המסומנות בבירור, חייבים אף הם לראות ולזהות את הסוף ההכרחי.
וכל הסימנים לכך כבר קיימים.
אנשים קובלים ומתלוננים, צופים בסלידה כיצד מתגשמת החומרנות כיום בצורות שלא ייאמנו.
מתפללים ומתחננים לשחרור מן העינוי, לשיפור, לריפוי מן ההידרדרות חסרת-הגבול.
המעטים שהצליחו להציל רגש כלשהו מחיי-הרוח שלהם, מתוך סערת ההתרחשויות הבלתי-תאומן הזו, שלא נשנקה רוחם בתוך הדעיכה-הכללית הנושאת בגאון על מצחה את האות "קידמה", הם יחושו עצמם נדחים, נותרים מאחור, וכך גם יביטו בהם וילעגו להם כל אותם חסרי-נשמה הנוהים אחר הזמן-החדש.
זר דפנה יש לעטות על ראשם של כל אלו שהיה בהם האומץ, שלא נכנעו והצטרפו להמונים!
הם נותרו גאים מאחור, בקצה הדרך התלולה והחלקלקה!
מוכה-ירח הוא זה אשר עדיין מבקש להתייחס לעצמו כאל חסר-מזל כיום!
פיקחו עיניכם!
האינכם רואים שכל אשר טורד אתכם אינו אלא תחילתו של קץ-החומרנות, ששליטתו כעת היא רק למראית-עין?
המבנה כולו כבר קורס, אף בלא סיועם של הסובלים מכך, ושעדיין מוטל עליהם להוסיף ולסבול. אנשי-השכל חייבים כעת לקצור את אשר חוללו, הזינו, גידלו והעריצו לאורך אלף-שנים.
זמן ארוך בחישובם של בני-אנוש, ואולם עבור טחנות האל הפועלות מעצמן בבריאה, אינו אלא הרף-עין.
לכל אשר תישאו עיניכם, הכישלון שולט בכל.
עולה ומבצבץ בכל פינה, כחומה מאיימת וכבדה, כדי לקרוס בקרוב על כל הסוגדים לו ולקברם עמוק מתחתיו.
זהו חוק פעולת-הגומלין, שאינו עוצר לרגע, אשר חייב לגלות עצמו בצורה נוראה זו בתחילתו של התהליך, משום שלאורך אלף שנים, על-אף חוויות כה רבות, לא חל כל שינוי שירומם כלפי מעלה, אלא להיפך, רבים יותר צעדו באותה הדרך השגויה, שהלכה והתרחבה עוד ועוד.
למרבה הייאוש, הגיעה העת!
הרימו את מצחכם, אותו נאלצתם לעתים קרובות להרכין בבושה, כאשר זימנו לכם חוסר-הצדק והטיפשות סבל כה עמוק.
הביטו היום ביריב בשלוות-נפש, בזה אשר ביקש להכניע אתכם!
הזוהר שהיה עד כה כבר עמום ושחוק. מכל החורים פורצת כעת דמותו האמיתית. חסר-ביטחון, אולם לא פחות גאוותן, מציץ כעת מתוכם תוצר המוח-האנושי המותש, השכל, שרומם עצמו למדרגת הרוח, ומביט בחוסר-הבנה על סביבותיו!
הסירו כעת בבטחה את הכיסוי מעיניכם והביטו מבט חודר בעצמכם.
אפילו התבוננות שטחית בעיתונים, שבדרך-כלל הינם טובים למדי, כבר תעניק תמונה ברורה לקורא חד-העין. ניתן לראות את הניסיונות הנואשים להיאחז עדיין במראית-העין הישנה.
בעזרת גאוותנות, ולעתים-קרובות אף בדיחות מסורבלות, נעשה ניסיון להסוות את אבדן-השפיות המתחדד והולך.
האדם מנסה לעתים-קרובות להסביר בעזרת מונחים מפולפלים, דברים אשר למעשה אינו מסוגל כלל להבין ולתפוש.
אפילו אנשים בעלי כישורים טובים ביותר, נמלטים היום בחוסר-אונים אל-עבר הדרכים המושחתות, רק כדי שלא ייאלצו להודות בכך, שדברים כה רבים הם מעבר ליכולת התפישה של שכלם, שרק עליו ביקשו עד-כה להיסמך.
אין הם מסוגלים להבחין בגיחוך שבדבר, אינם רואים אותו במערומיו, שאותם הם מסייעים כעת לחשוף אף בלא שיבינו זאת.
נבוכים ומוכי-סנוורים יעמדו בקרוב בפני האמת, ויביטו בחייהם הנבובים בעוגמה, כשיזהו לבסוף בבושה את הטיפשות שחשבוה לחוכמה.
עד כמה הרחיק כבר לכת הדבר?
בעל-המאה הוא בעל הדעה!
האם יכול היה אי-פעם חוקר ישר-דרך, שגילה לאחר עשרות רבות של שנים, מרקחת שתעניק למאות-אלפי אנשים מדי שנה הגנה וסיוע מפני מחלות קטלניות, לחגוג את ניצחונו כפי שחוגג המתאבק בזירה, המפיל את יריבו אל הרצפה באלימות גסה וארצית?
ואולם, האם בחגיגת-ניצחון מסוג זה היתה תועלת כלשהי ולו לנשמת-אנוש אחת?
רק ארצי, הכל ארצי, דהיינו - נמוך, בכל הבריאה כולה!
בתיאום מושלם עם הסגידה לעגל-הזהב.
נצחונו של נסיך-החימר הזה, הכבול לאדמה, על האנושות צרת-המוחין כולה.
ואיש אינו מבחין בגלישה הזו במדרון התלול אל-עבר תהומות-האימה.
מי שחש בה, בהידרדרות הזו, מתעטף בינתיים בשתיקה, מלווה בידיעה המבישה, שאם יזהיר מפניה, יהפוך מושא ללעג.
כבר ניכר החיפזון הגדול, אולם הוא מלווה בהכרה - התופחת והולכת - בחוסר-האונים.
ועם התעוררותה של ההכרה, גוברת ומתעצמת גם הדחיפות, הנובעת מתוך התנגדות ויהירות, ולאו-דווקא מפחד ובעתה מפני-הבאות.
בעד כל-הון-שבעולם לא ירצה איש להרהר בתוצאותיה של טעות גדולה זו!
הם ייתלו באחיזה-נואשת במבנה-הגאוותני של אלף-שנות-עבר, כמגדל-בבל, וכמוהו יקרוס גם מבנה זה כעת!
והחומרנות, שעד עתה לא ניתן היה להכפיפה, טומנת בחובה את בשורת-קריסתה, והבשורה הולכת ומתבהרת עם כל חודש שעובר.
ומעירה היא הבשורה נשמות-אנוש רבות, בכל המקומות על-פני האדמה כולה!
רק שכבה דקיקה של התפישות הישנות והשגויות עדיין מכסה את זוהרה של האמת, ומשב-הרוח הראשון של הטיהור יטאטא אותה, כדי לשחרר את זרע-האמת, שאורו נקשר אל רבים אחרים, כדי לפרוש את קרני-תהילתו העולות בלהבת-הודיה אל-עבר ממלכת-האור שלרגלי הבורא.
אז יגיע יומה של ממלכת אלף-השנים הנכספת, שתיפרש לפנינו ככוכב-ההבטחה הגדול בנוגה- הבשורה!
אז יימחה סוף-סוף חטאה הגדול של האנושות כולה, שחטאה כנגד הרוח, החטא שכבל אותה באמצעות השכל אל האדמה!
רק זו תהיה אז הדרך הנכונה, בחזרה אל הטבע, הדרך אל רצון-הבורא, שהאדם יותיר את יצירתו הגדולה כפי שהיא, ויעבור בה כשתחושותיו מלאות חיים!
ניצחון הרוח יהיה אז, בה-בעת, גם ניצחונה של האהבה הטהורה!
הקראה משותפת של הפרקים, לפי סדר יציאתם, מתקיימת מדי יום א' בשעה 20:30 בזום של קבוצת טלגרם ייעודית.
להצטרפות: https://t.me/hameser
את הספר המקורי, בשפה הגרמנית בגרסת PDF ניתן להוריד בקישור זה.
תרגום ועריכה - יולי רמון, 05.02.2023